הדבר הכי טוב בשש השעות וחצי שבילינו מתחת למים השבוע (במצטבר) היה שהשחרחוקים נשארו במהלכן בלוקר באקווה ספורט, שכבר מזמן הפך להיות המועדון הביתי שלנו.
ראינו מלאאא מורנות ואני חושב שהיה כנס של התאחדות המורנות לפני שהגענו ושהן הגיעו למסקנה שהן היו יותר מדי סנוביות עד עכשיו ושהגיע הזמן שלהן לפזר קצת אהבה בעולם. כנ״ל גם לגבי שרביטית השונית.
צללנו בחופים הדרומיים, באוניברסיטה, בשמורה, בסטי״ל (היינו לבד שם!), וביתוש הגענו ל30 מטר לראשונה מאז הספארי הטראומתי במלדיביים לפני 10 חודשים. כמעט לא היו לי חרדות בצלילות למרות שהן היו עמוקות וארוכות, חוץ מביום הרביעי כשהתחילו לעבור לי מחשבות טורדניות שאני לפתע מואס בוסת שבפי, פולט אותו החוצה ומזנק למעלה. תהום הציעה שאתרגל הוצאה של הוסת מהפה במהלך הצלילה, וזה היה רעיון מעולה שממש עזר ויישמתי אותו שוב ושוב. מוזר שממש שכחתי שזו בכלל אופציה. כמו כן היא התחילה לכנות אותי בשם ״קוקיאלה״ וזה דווקא די מצא חן בעיניי.
יצרתי את המוזיקה עם הלב הכבד, הראש המודאג והנפש הסוערת.
ניסיתי שתהיה מרגיעה, עמוקה ומנחמת.