בשבת נטלתי מנה הירואית של לסד, וזה היה כנראה הטריפ הכי חזק אי פעם.
עלו לי חזיונות מאפילת ילדותי, תמונות מהשכונה הישנה, זכרונות מבית הורי ומסבא וסבתא שלי. יכולתי להתחבר לתחושות של פחד, לדחפים מיניים סוטים שיהיו לי כבר אז, לצורך בקרבה, בהבנה ובחמימות. יכולתי לראות דרך העיניים של הילד שהייתי.
התמודדתי בהצלחה גם עם חרדה נשימתית שעלתה לי כהד לטראומה במלדיביים לפני כמעט שנה. אני עוד לא סומך על עצמי לגמרי ומפחד מאוד מהפחד.
המוזיקה היתה מטורפת וסחפה אותי להבנות עמוקות, לעולמות ויזואלים מפורטים, לצלילה לפרטים ולדקויות אינסופיות ולהפלגה מרהיבה במרחבי הדמיון וההשראה.
יכולתי גם לראות מאוד בבירור איך האהבה והתשוקה שלי שפעם היו מקור לכל כך הרבה התלהבות, עונג, יצירתיות ואנרגיה, נקברו תחת הרים של זפת דביקה, שחורה וכבדה. כמה פגיעות, כמה אכזבות, כמה השקעה שירדה לטמיון ואמונה שגוועה.
אני נמצא בקשר ארוך שנים בו אני לא מקבל עונג כמעט בכלל לא משנה כמה אני נותן מעצמי, וברגעים המעטים שאני מצליח לחוות קצת עונג הוא מופסק ונגדע על ידי הפרטנרית. יש לה דחף בלתי נשלט לרסק אותי, להכאיב לי בצורה החזקה ביותר, ואין לה שום יכולת לדאוג לי ולהרכיב אותי מחדש לאחר מכן. היא שומטת, זונחת, שוכחת, לא שמה לב, לא לוקחת אחריות ולא מסוגלת להשקיע את תשומת הלב הנדרשת כדי שיהיה לי טוב, גם אחרי שאני אומר, מבקש, מבהיר או דורש. ברגע שההגה בידיים שלה ודרך אחת מובילה למעלה ההר המושלג, דרך אחרת לבריכת שכשוך עם פלג מים ועצי פרי, דרך נוספת לשדה פורח, היא לעולם תאיץ ותנווט ישר אל קיר הבטון בסופה של הסמטה ללא מוצא.
כמעט שנתיים של טיפול זוגי מיני אינטנסיבי לא עזרו במאום במובן הזה. במקרה הכי טוב היא רואה בי שק חבטות ו-ויברטור. אני לא חושב שהיא עושה את זה בכוונה, זה חזק ממנה, וזה תמיד תמיד קורה. תיאורטית מוטב לי להיכנס למיטה עם נחש ארסי, כי עם הנחש יש לפחות סיכוי מסוים שהוא לא יפגע בי. בתחילת הפגישה עם המטפלת מחרתיים אני מתכנן להגיד שנראה לי שהגיע הזמן לשאול את עצמנו בכנות ובאומץ אם הטיפול באמת מיטיב איתנו ואם יש טעם להמשיך בו.
בערב לאחר עוד ועוד השמטות וריסוקים שביניהם ניסיתי ליישם את ההנחיה האחרונה של המטפלת ולהתעמת על הדברים (זה לא עזר בכלום), הרגשתי כל כך רע שהייתי הכי קרוב לrelapse מאז שהפסקתי לשתות. ממש השתוקקתי להשתכר ולקחת כדורים שיעזרו לי להירדם, להירגע ולשכוח. לא הצלחתי לישון עד השעות הקטנות. לא יודע מאיפה אזרתי את הכוחות להימנע. אמרתי לעצמי שאני לא מוכן לנטוש את עצמי ככה וזכרתי היטב שאם אכנע אתעורר למחרת בבוקר מאוכזב מאוד מאוד מעצמי.
התעוררתי ביום א׳ ליום עבודה עמוס מאוד אחרי ארבע שעות שינה, אבל המשקל הדיאגנוסטי גמל לי וקרץ בחיוך שרזיתי בעוד קילו. 15 קילו משיאי, והקילו הבא שאשיל יחזיר אותי למשקל דו ספרתי (אני מטר שמונים ושלוש).
