לפני 18 שנים. יום ראשון, 21 בספטמבר 2008 בשעה 18:49
כשהתעוררתי בבוקר דווקא הייתי מחוייך ושרקני. עשיתי ביד תוך צפייה בחלקים מהסרט שצילמתי עם הפיינליסטית, עבדתי כמה שעות, ונסעתי ליורש. אבל הסיבוב התיש אותי, טעם האהבה המתוק הלך והתפוגג ככל שנקפו השעות, והתכנית לצלות את האנטריקוט המשובח שמחכה לי במקרר ולהיענות לדרישת הקוראות לפוסט מפורט יותר על הסופ"ש נראית כרגע קשה לביצוע. אני חושש שהרטרוספקט יעבור קר וטכני, למרות שבזמן אמת זה היה חם וזורם וטבעי.
שאלו אותי קודם על יום ההולדת הממשמש שלי. גם הפיינליסטית שאלה בשבת איך אני מתכנן לחגוג. אני לא. אני משתדל להתעלם מזה. מחוות גרנדיוזיות יסריטו אותי, אין לי חשק לארגן כלום, זה נופל בול על ראש השנה, יכול להיות שבכלל אהיה עם היורש, ואני אשמח כבר להיות אחרי זה. מי צריך את האינפלציה הרגשית השנתית הזו אניווי.
פירוט על הסופ"ש.
מה, ממש כרוניקה? זה לא יושב לי בראש ככה. וזה כבר מרגיש כל כך רחוק ולא קשור.
מצד שני, אולי דווקא בגלל זה זה נדרש ורצוי. אולי זה יעזור לי לעבד את הרגשות, אולי הם יתעוררו בתוכי מחדש. אני אנסה.