לא יכול לפרט מה היום בחדרה ואילו מחשבות גראפיות מאוד עלו לי כששמעתי אם אחת נוזפת בילד אחד בן 10 על שחשש ללכת 3.5 קילומטר בשבע בערב ולכן ויתר על החוג. כי היא מאוד עסוקה ולא יכולה להתחייב שתמיד תביא ותחזיר אותו או בכלל. אני לא אכתוב מה רציתי לעשות כששמעתי אותה אומרת לו : "אתה לא היית מוכן להשקיע" ובאיזה חיוך צדקני.
8 שעות סיבוב , שתי רכבות, שלושה אוטובוסים, כמה קילומטרים בפרייבט שהייתי מעדיף לזחול על גחלים במקום, עשרה קילומטרים פלוס מינוס ברגל, רק כדי לחזור ולשמוע הודעה חמודה מאחד הפקידים בבנק שלי, שביטוח לאומי הטילו עיקול קטן של 1000 שקל על החשבון שלי. בערב ראש השנה. גם את תאריך הלידה שלי הם יודעים מן הסתם.
לפיינליסטית התקשרתי מטלפון שקלים (נראה לי שכלכלת חדרה צמחה פלאים בשנה האחרונה, מאז שאני מבקר שם יותר בתכיפות מאשר במרכז תל אביב) ואמרתי לה שלא. אני צריך להתפרק, לשתות, לבכות, לישון. לא נראה לי שהיא יכולה לסייע לי בזה בשום צורה.
כל הימים, החודשים, אני כמו ספוג. סופג וסופג ונשאר רך ונעים, וסופג עוד. אבל יש גבול לכמה אפשר להרוות את התמיסה. הספוג מטפטף. מר וצורב.
לפני 16 שנים. 28 בספטמבר 2008 בשעה 15:23
