מתחת לפרווה

הדברים הבאים נכתבים ללא שיקול דעת.

בדרך באוטובוס, זה היה יותר קל לנסח. המחשבות רצו בהירות ומטורפות, כמו שלג בטלוויזיה.

כל הדרך לשם הוא היה בחרדה, כי אמא שלו לא ענתה כל היום בפון, ולא היה לו מפתח, והבטחתי לו שארד איתו מהאוטובוס ושאם היא לא בבית אקח אותו חזרה איתי. הוא לא רצה להישאר לבד בבית ועוד כשהטלפון הקווי לא עובד, כפי שהוא בדר"כ לא עובד, גם אם כן השאירה לו מפתח במקום הרגיל. בסוף היא כן היתה בבית. אמרה שהרגע הגיעה, ושהפון לא היה איתה במהלך היום. אחרי שכבר נפרדנו בדלת והיא נטרקה הוא רץ החוצה אחרי עם חיוך גדול ונתן לי חיבוק ונשיקה. "מי תמיד צודק?" אמרתי בחיוך... בדרך התערבתי איתו שהיא תהיה בבית ושאין לו מה לדאוג.

במהלך הסופ"ש התובעני איתו, אתמול בערב, הוא אמר שכיף לו כאן. שאלתי למה, מה עושה לו כיף, והוא ענה : "כי אתה פה". השבתי לו שגם אני נהנה ושמח שהוא פה. שיחקנו שני משחקים של טליסמן בני 3-4 שעות כל אחד. הוא ניצח בשניהם. בראשון בפוטו-פיניש, ובשני ששיחקנו הבוקר לא הלך לי כלום מההתחלה. וכשכבר היה לי לחש קסם שאיפשר לי לקחת איזה תומך שאני רוצה ממנו, ולשנינו היה ברור שאקח את שכיר החרב כי הוא גזל לי שתי נקודות עוצמה יקרות בלחשים שהטיל עלי, הוא עשה לי כזה רגשי שלא היה לי לב. קשה להיות זמר נודד. היתה לי המון מיומנות אבל מעט עוצמה וזהב, והוא היה אלמוות, הרג את כל המפלצות שניצחו אותי, וניצל את כוחן בשביל לצבור עוד עוצמה. בסוף נאלצתי להיכנע.

במהלך הסופ"ש גם הכנו שיעורים בתנ"ך, עשינו טיול לים וליפו ואכלנו באבולעפיה בשבת בצהריים עם ברד ענבים משותף והתעמקות בהסטוריה של מגדל השעון. הכנתי קציצות בשבת וכנפיים בצ'ילי מתוק עם אורז שמח בשישי, סחטתי מיץ רימונים ופתחתי מנגואים, צפינו באופן ביקורתי בסאטירה החדשה של ערוץ 2 לבקשתו, הראתי לו את מפת העולם בגוגל, ודיברנו על המסקנות מהפגישה עם המחנכת בשישי בצהריים.

_

בדרך חזרה תפסתי אוטובוס ולא רכבת, והפעם לפחות זה הוכח כיעיל. ירדתי ליד משטרת מרחב ירקון ארבע שעות בלבד לאחר שיצאנו מן הבית, משוסע מרגשות אך שמח להיות שוב בעיר. בירידה ברחובות השכונה המשכתי לחפש בעיני את מה שאני תמיד פוחד לראות, מה שמוריד לי את הלב בכל פעם שאני יוצא מהבית בשבועיים האחרונים, בכל פעם שנקלט לי כתם בלונד בפריים. ליד המספרה זה קרה סופסוף, וכפי שציפיתי זה כאב הרבה יותר לפחד מזה מאשר להתקל בזה, והתרחש דווקא בשבריר רגע שממש לא ציפיתי לזה. המשפט הראשון שלי היה "ועוד על יד המספרה!" , בהתייחסי לשמועות המטומטמות שנפוצו לאחרונה. ואז שאלתי בזעזוע "ומה זה?" , והבטתי על הסימן הנוראי שהיה לה על היד. "כוויה" היא ענתה. "מקומקום." ואז נשקה לי בלחי, אמרה "ביי" וצעדה במהירות מבלי להביט לאחור. אילו היתה מביטה לאחור היתה רואה אותי תמה ועצוב. לפני שבועיים היא כתבה לי שהיא רוצה נתק מוחלט ושאני הורס לה את הלב. שאתן לה ללכת ושלא אחפש אותה. כיבדתי את זה, ועודני מכבד.

_


עכשיו הקטע הקשה.

_

עוד שלוק מהוויסקי.

אני לא יודע אם אני יכול לכתוב את המחשבות שהיו לי באוטובוס. את המחשבות שמאכלסות לי את התודעה כל הזמן. בעצם, אני יודע שאני יכול. בגלל זה אני פוחד.

אני חושב המון על הפיינליסטית, כמעט בכל הזמן שאני לא חושב על היסטוריה, ובעצם גם תוך כדי. המחשבות לובשות צורה של קרב. המחשבות הן כפנטזיה של כשלון, כתסריט מלודרמטי עם סוף צפוי, כהכנותיו של עו"ד ממולח לקראת שלב ההוכחות או לטיעונים לעונש. אני מודע לזה, ויודע שהמחשבות משקפות אותי ולא אותה. עליה יש לי רק מילים חמות ונפלאות להגיד. היא מדהימה. היא יפהפייה, חושנית, מתמסרת. סאבית אמיתית. היא אינטליגנטית, היא מצחיקה, היא עצמאית, היא מיוחדת. רצף כזה של מחמאות ניתן לאדם בדרך כלל רק בהלוויתו, או בשיחת "זה לא את, זה אני".

האש שאני מבער איתה מצליחה לחמם כשאני איתה, כמעט תמיד. כשאני לא, זה חוזר להיות בית קברות. התקשורת בפון קטסטרופלית, במחשב היא כמעט ולא, ובתודעה היא כמו ג'ק באוטו. מעריכים את יתרונותיו רק כשצריך אותו והוא איננו. אני נהנה מהשליטה בה, נהנה להרביץ לה, נהנה מההתמסרות שלה. הצד השני, הפמדומי, תלוי ברקע כמו האקדח של צ'כוב. היא מספרת לי איך העיפה לאחד מה"לקוחות" שלה סטירה, שאחד מהקולגות שלה כינה "מתלבשת". (ווטאבר ד'את מינס). מצד שני, להתחיל לגלות ולחשוף את הצד הזה אצלה יהיה כמו מפעל חיים, והנסיונות הראשונים יתבעו ממני המון סבלנות וספיגה ללא סיפוק אמת, ועם תחושה טורדנית שהיא עושה את זה בשביל לרצות אותי. כך שנראה לי שאזנח את נסיונות ההסווצ'ה. זה יהיה כואב אם אצליח, ומשפיל אם לא.

ברקע מהבהב יום ההולדת שלי. כוסאמאשלו. עוד שלושה ימים, ואני פשוט יודע שבסוף אני אקום בבוקר, אגיד יאללה נקסט, וזהו. אבל עד אז זה כמו המחוז הפנימי במשחק הטליסמן של היורש. מתקדמים צעד צעד, באש וגופרית עם שדים וזאבים ואובדן נשמות והטלות קוביה הרות גורל.

יש החלטות על סדר היום, ופיקוד העורף שלי מתקשה למסור את המלצתו. ראשית מחר. האם להיפגש עם הפיינליסטית בחדרה אחרי שאני לוקח את היורש לפסיכולוגית ולחוג קרב מגע ולנסוע איתה לתל אביב בידיעה שבחמש בבוקר היא צריכה לקום ולנסוע לעבודה, או לא. אני יודע שכשזה מנוסח ככה זה נשמע כמו "כן, ברור". אך אני מרגיש כל כך טעון וסוער, מחר אחה"צ מן הסתם אהיה יותר ולא פחות, ואם הסוף בינינו יהיה רע וקרוב אז בשביל מה למשוך את זה. בשביל מה להראות לה אותי רגיל, חלש, אפור, לא מביים סשנים מרהיבים, לא צוחק מכלום, משועמם ומיואש. בשביל מה לי להראות לה את זה ולראות את זה משתקף בפנים היפות שלה.

ואז יש את היומולדת שלי בשלישי בלילה.
כשאתה שנתיים בזוגיות אתה יכול להפיל את זה על בת הזוג, ובאמת בשנה שעברה האקסית עשתה לי את יום ההולדת הכי מדהים בעולם. מושקע עד הפרט האחרון, ניצחי וגרנדיוזי. גנג בנג בדאנג'ן, פתקים ברחבי הבית ומתנות קטנות וגדולות, שרשור ברכות של 10 עמודים, סשן משולש עם יפהפייה נוספת... לא עולה בדעתי לצפות אפילו לשמינית מזה ביום ההולדת הזה, ובטח שלא מהפיינליסטית. מסכנה, איזו באסה זה להתחיל קשר עם מישו כמה שבועות לפני יום הולדתו, ועוד משאבת צומי כמוני. אז נשאלת השאלה בשביל מה לציין את היומולדת בכלל, והתשובה שאני עונה היא שהלוואי באמת שלא הייתי חושב על זה. אם לא הייתי חושב על זה זה לא היה קיים. הבעיה בעצם היא שאני כן חושב על זה.

יש בי דחף לרסק את הכל, להפיל את העמודים עקור עיניים.

ומנגד יש בי את הגבר הבוגר הזה שהשתלט על הנשמה הסוערת של הילד הרגיש והנער המופרע והבחור הביישן והמתבודד שהייתי, שמסתכל בעיניים במבט חם ולמוד סבל ואומר : אתה יודע שזו אחריות שלך. מה שתחליט, זה מה שיהיה.