מתחת לפרווה

רוב אתמול עבר בדכאון ובכאב נוכח. הקשיים הרגילים, היומולדת הקרב, והגעגועים לפיינליסטית.
אחה"צ אסף אותי עדי ז. גדול לגיג, ומצב הרוח השתפר בהדרגה. אני אוהב את השיחות איתו כשאנחנו נוסעים להופעות. אמרתי לו שהטענה שאני קצת המילה הגסה שמתחילה במ' בפיינליסטית עשוייה למצוא חיזוקים וראיות במציאות, אך מצד שני שזה משפיל להתגעגע ככה לסאבית. זה כמו להתאהב בזונה. (;

בסוף הגעתי להכרה שמוטב להיפגש עם הפיינליסטית, גם אם זה בסוף היום ורק ללילה ובוקר, מאשר לא להיפגש בכלל. אז היא אספה אותי מקיסריה בביצ'מוביל ונסענו דרומה כשאני נוזף בה על המהירות המופרזת ואי שמירת המרחק, ועל עוד אי אילו התנהגויות. "אתה מאוד בוסי היום!" היא אמרה, ונדה בראשה בחיוך כששאלתי אם זה רע.

הוריתי לה לפנות לדרך אפר ליד געש, אנסתי אותה על משטח צמחייה ירקרק ורך תחת שמי הלילה הרחבים והכהים, וכשהממטרות לידנו התחילו לפעול סחבתי אותה בריצה לעשות ביניהן סיבוב. כשהגענו הביתה הצלפתי בה 98 פעם כשהיא עם גאג, לזכר 98 השעות שלא היינו ביחד מתחילת השבוע. איפשהו באמצע היא נראתה סובלת, ושאלתי אותה אם יש לה משו לומר. היא הנהנה, אך לא יכלה לדבר בגלל הגאג. הגשתי לה דף וטוש, והיא כתבה : "תמשיך בבקשה, דן".

את השמונה האחרונות עשיתי עם תוספות חוטי הנילון לשוט, מבלי לשתף אותה בעובדה שהרכבתי אותן. היא חשבה שאני פשוט מצליף חזק יותר, וסומנה היטב וכואב. אחר כך דפקתי אותה במיטה, הגמרתי אותה עם אצבעות כוחניות, והיא עשתה לי מסאג' כתפיים ופנים מרגיע.

עוד מעט אסע חזרה צפונה להביא את היורש לסופ"ש. מחר בערב אסע להחזיר אותו. ביום ראשון שוב אסע אליו, ויתכן שגם בערב החג. לפחות יש לי את הספר "לוליטה" שקנתה לי הפיינליסטית, שיעביר לי את הזמן בנסיעות האינסופיות.