"למה מעצבן אותך שחושבים שאתה מאוהב?" שאלה אותי המילפית בצ'ט.
כי אני מרגיש בודד ומפורר, זה למה.
כי בפעם הבאה שיהיה באמת זמן איכות ממושך עם הפיינליסטית זה יהיה בעוד שבוע. עד אז אולי מקסימום כמה שעות חטופות על הדרך, פעם או פעמיים. ובשאר הזמן גם תקשורת טלפונית או ממוחשבת לא ממש מתאפשרת עקב העבודה שלה. כשאנחנו כבר כן מדברים אנחנו עסוקים בנסיונות לתיאום "הסדרי ראייה". אני מסתובב טעון וצמא לחיבוק, למגע, לקול אוהב, לשיחה פתוחה ומרגיעה. ואין אפשרות לקבל את זה, לא מהפיינליסטית אך גם לא ממקורות אחרים.
אז אני ילד גדול ויודע להסתדר לבד וזין על הכל, ואני גם לא מצפה מאהבה שתפתור את כל בעיותיי בחיים או שתגרום לי להיות מאושר 24/7. אבל בשביל להסתדר לבד ולהיות בודד אני לא צריך חברה הרי, ובכל מקרה זה לא מה שגורם לי להיות מאוהב ומאושר כפי שאנשים שקוראים את הבלוג חושבים שאני.
אני לא כותב על הכל, לא מאזכר הרבה פינות של קושי ונושאים מטרידים שמאכלסים את התודעה שלי ורובצים לי על הנשמה. גם כאלו שלא קשורים לאהבה, וגם כאלו שכן. כל מה שאני כותב כאן נכון ואמיתי, אך ברור שזה רק חלק מתמונה גדולה.
וכן, הזמנים שלי עם הפיינליסטית היו נהדרים ומופלאים, מרגשים וסוחפים, אך הם מצטיירים כאיים באוקיינוס סוער, לא כחוף מבטחים. כל פעם האדמה נשמטת מחדש כשהיא נוסעת לכמה ימים ואי אפשר אפילו לתקשר איתה כמו שצריך.
ואני צריך.
ואני מתגעגע.
וכשהיא נוסעת החלל נפער בחזרה, ובחלל מרחפות מפלצות אופל ושדים, אני לא מצליח להיות פרודוקטיבי כפי שהייתי רוצה, אין לי חשק לכלום ויש בי בכי עצור. והיא יותר איננה מאשר נוכחת.
לפני 15 שנים. 24 בספטמבר 2008 בשעה 12:30
