מתחת לפרווה

בדרך הביתה המחשבות נהיות חדות ובהירות. ממעוף התוכי.

דרך שרידי אזור הבליינות של אלנבי ("מים קר 1.5 ליטר 5.5 ש"ח בלבד!!!") דרך הגיילנד של נחלת בנימין ומרצפותיה המסותתות עם חצר ההשתנות ליד חנות הבדים. ( אין לי מושג למה הם לא חוסמים שם כמו כל השאר... ההסבר היחיד ההגיוני הוא שהם *אוהבים* שמשתינים שם) , והאזור האופנתי סביב פינת רוטשילד, שם אני חוצה את הכביש לעקוב אחר 4 מעוצבות שיוצאות מאיזה מועדון ומתבשם מהבשר השופע וריח הבושם הרענן.

דרך תחילת השכונה שם זוג מתחרמן באוטו לצלילי מוסיקה, ודרך השכונה השקטה אל קן הציפורים. המחשבות מתבהרות, מתחדדות. אני כותב פוסט בראש בדרך, ומצטער שהמחשבים עוד לא מספיק מתוחכמים בשביל לקלוט גלי מוח ולתרגם אותם לשפת המעשה. כשהבלוג הזה יפורסם יום אחד, בטח ברטרו עצבני, המשפט האחרון יהווה נוסטלגיה לימים שמחשבים עוד לא ידעו לקרוא מחשבות. מחשבות של נשים הם עדיין לא יוכלו לקרוא. הם ינסו, אבל יטעו באחוז גבוה.

ולחשוב שרק שתיים וחצי, ויש כל כך הרבה לכתוב, לפחות על פי מה שרץ בראש בדרך.

עדי ז. גדול היה אצלי וערכנו חזרה לקראת הגיג הקרוב. לקראת חצות הגיעה הדוגמנית כדי שניקח אותה טרמפ, ונענתה לבקשתי להשלים את טריאדת המסרים הסקסיים על הלוח המחיק. עכשיו יש לי סרייה. היא השביעה אותי לחבק אותה כשהמיועד שלה יסתשן עם המקצועית על הבאר, ואני הבטחתי לחשוב על זה. הרי בכלל יועדתי אני להיות זה שיסתשן על הבאר, אבל אמרתי שאיני יכול להתחייב, רק אם זה יזרום, ועכשיו הבנתי שבמקרה שזה לא יזרום מארגן המסיבה עצמו יאלץ לשאת במלאכה הבזוייה, ולשבור את לב הדוגמנית. הכנסתי את זה למארג השיקולים ויצאנו לדרך, לא לפני שהמיועד עצמו התקשר לשאול מתי אני בא.

הברקודה היה הומה בצורה סבירה, הדוגמנית חמקה פנימה כשאני עוד התעכבתי בחוץ לחלק נשיקות וחיוכים, ומנהלת המקום שכזכור מנסה לגייס אותי לשורותיה כבר הכירה את הניק שלי והפגינה שמחה מתודית. האקסטרה-לארג' ביקש ממני להופיע עם המקצועית על הבאר, (שמצידה הבהירה לי עוד בכניסה שבאה ככה במיוחד 'בשבילי' ונראתה כמו דומית מהסרטים שעליהם עשיתי ביד היום) ואחרי משא ומתן קצר סיכמנו על שלושה צ'ייסרים של קוורבו כתמורה, שניים לפני ואחד אחרי. הבנתי שהזמן דוחק שכן המקצועית ממהרת הביתה לקבל הצלפות מהדום שלה, בעוד היא לבושה בבגדי השולטת.

אחרי שיחת תיאום קצרה עם המקצועית עליתי על הבאר והתחלתי לענטז. היא המתינה בחיוך בקצהו השני של הבאר הארוך, המיני סשן היה קצר, משו כמו 10 דקות, ההצלפות הרגישו צובטות ומעקצצות, אבל המבט החם בעיני המקצועית נתן לי את ההצדקה להמשיך, וגם הציפייה לצ'ייסר של אחרי.
_

המבטים של הנוכחות נהיים חמים וזוממים יותר כשאני לובש חזרה את החולצה וחוזר להתמנגל. האקס של הפיינליסטית לא מקבל יפה בכלל את פני כשאני שואל אותו אם הוא עדיין לא מדבר איתי. "אתה גבר? אתה גבר??? בוא תצא איתי החוצה אם אתה גבר!!" . אני מציע לו שנהיה גברים ונישאר בפנים, אבל אז הוא מסב את פניו, ואחרי דקה אני רואה אותו יוצא החוצה והולך הביתה. הדומים הקשוחים האלה, בחיי... כאלו חתלתולים רגישים. דווקא המוסיקאי של הפרחונית מסביר פנים כשאני אומר לו שיש לנו טעם טוב בנשים, כשאני מתייחס לנשים שחלקנו, חלקית לפחות... האקסית שלי והנוכחית שלו.

מנהלת המקום השועלית מתלבשת עלי כשאני נשלח לעשן בחוץ, וממשיכה לשדל אותי לברמן אצלה. אני מנסה להשיב בטיזינג פמדומי אבל היא נשואה, ובכל מקרה הרצון הוא פחות או יותר הדדי בשני צידי ההתמקחות. סיכמנו שאולי אעשה טבילת אש בפעם הבאה שיהיה ערב כזה, וששנינו מאמינים בגורל ובחיבור. רושם לה את הפון על חתיכת ניר מבעד לאורות המרצדים. לשדל אנשים לשתות זה משו שאני די מוצלח בו, אני חושב. וחוויות חשוב לאסוף.

הג'ינג'ית מגיחה כמו לייט מוטיף, ונראה שהסטירה שדפקתי לה אחרי שאמרה שלא אעיז מדליקה את הבחור שאיתה ועושה טוב לאינטראקציה ביניהם. בסוף הערב (פחח, שעה וחצי הייתי שם) אני רק רוצה חיבוק, ואין מי שיתן.

בדרך הביתה, ממש בלב השכונה אני נתקל שוב בפרחונית ובמוסיקאי. היא נראית ממורמרת, ואני שר לשניהם גירסא שיכורה של "בנות רק רוצות לכייף" של סינדי לאופר.

כל הערב אני נאלץ להפריך שמועות מרושעות שאני מאוהב. זה לא שאני לא ולא שאני כן, אבל מה שבטוח זה שאני לא רוצה שיתחילו להתייחס אלי ככה. זה לא שאני משייט באיזה ענן ורוד של אושר, וזה לא שכל בעייותיי בחיים נפתרו. כמו שאמרתי לעדי ז. גדול במהלך החזרה : "זה לא שפתאום כשיש לך בחורה אז הכל טוב" והוא ענה "כן, אפילו להיפך".

ועדיין, הפיינליסטית נמצאת בתודעה תמיד, גם כשאני מנגן עם עדי, וגם כשאני מתאם ציפיות עם המקצועית, וגם כשאני עוקץ את הדוגמנית שהיא והמיועד ראויים זה לזה, וגם כשאני מחפש חיבוק ולא מוצא. וגם כשאני חוזר הביתה ויש שתי הודעות ממנה, אחרי שלא דיברנו מאז הצהריים, כשהתקשרתי. אני לא רוצה להעמיד פנים, לא רוצה להיות מישו שאני לא. עבדתי קשה מדי בשביל לוותר על חופש המחשבה והזהות שלי.

ודכאון יום ההולדת הולך ומתפשט בחללים הפתוחים בנפש שלי, והלב הXXL שלי נדמה לי כארון גדול שאם הוא מסודר הוא ריק מדי ומהדהד ואז הוא מתמלא ומתבלגן בהרבה רגשות שאי אפשר להשליך ואף פעם אין כוח לסדר, ומיני מחשבות ואובססיות מנסות לפרוץ כמו סוסים טרוייאנים ווירוסים, ואני מרגיש חלק גדול מדי מהזמן כמו תייר בחיים שלי, כמי שמחכה שתסתיים החופשה.