שרדתי את ארוחת החג והביקורים המשפחתיים. נוכחותו של היורש תרמה מאוד, וגישרתי בהצלחה יחסית על הטירוף האינדבידואלי של כל הצדדים המעורבים. חזרתי לקראת חצות מנופח ומנומנם, היורש התקשר להגיד לילה טוב ושהיה לו כיף להיות איתי בערב החג, ולמרות שחשבתי לצאת בקטנה ואפילו קיבלתי איזו הצעה מפתה החלטתי ללכת לשכב קצת במיטה, להניח את הראש, ולראות אם זה מוצא חן בעיני.
נרדמתי חזק. התעוררתי סופית לקראת הצהריים. יש לי עוד 12 שעות בהן אני יכול לומר שאני בן 32. המחשבות הכי אופרטיביות שהתגבשו לי בהקשר להמשך היום עסקו בדרכי התאבדות, אבל כנראה שאצטרך למצוא כיווני מחשבה אחרים. נקיון הבית וכאלה. ז גדול אמר שאולי יקפוץ, ואולי גם הפרונת. הפיינליסטית צפוייה בערב. בלילה יש מסיבת ראש השנה.
התודעה שלי היא ככרכרה שנתקעה בבוץ. שילוב של כל מיני דברים מייאשים שקרו לאחרונה וממשיכים לקרות, יחד עם התובענות הרגילה של היקום, בשילוב עם העייפות המצטברת וכאבם הבלתי נסבל של זכרונות עונג ושמחה. זכרונות רעים מצחיקים אותי. זכרונות טובים דוקרים לי את הלב כמו קוצים בזר ורדים.
לפני 16 שנים. 30 בספטמבר 2008 בשעה 9:19
