"אם עושים דברים בלי להאמין, ככה זה גם נראה".
כך ענתה לי הפיינליסטית לאחר ששאלתי אותה בהערכה ובפליאה : "מניין לך האמונה?"
זה היה בשעת אחר צהריים קסומה, שיערה התבדר ברוח, עיניה הכחולות נצצו, ונוכחותה השרתה שלווה מרגשת.
כי זה נכון, אצלי נחלשה האמונה כבר מזמן. כבר שלוש פעמים בחיי אהבתי בגדול, בענק, נתתי את כולי והאמנתי שזה יהיה לנצח. השקעתי את כל מה שיכולתי כדי לגרום לזה לעבוד, לייצר אושר לאורך זמן. ליצוק קרקע מוצקה ובטוחה, לתת ללב להישטף ממשקעי העבר ולהאמין.
והיום אני כבר פחות מאמין. היום אני מאמין בכאן ועכשיו. היום אני חושב, שבסופו של דבר הכל אותו חסה, כולן אותו חסה. יש גוונים, יש ניואנסים, יש יתרונות וחסרונות, ויש טעם אישי. אבל הפרנציפ... וול, אצל כולן זה אותו פרנציפ. ומה שחמור יותר, *אני* נשאר אותו בנאדם, עם אותן בעיות, אותם לבטים, אותם הניגודים, אותה פלאטה אינסופית של צבעים וגוונים, חלקם זוהרים וזרחניים, חלקם כהים וקודרים, וחלקם אפילו, השם ישמור, פסטלים.
נתתי לפיינליסטית לקרוא את הפוסט הראשון שכתבתי, לפני 1300 ימים. מדהים כמה קרה מאז, וכמה מעט השתנה.
וכל זה לא היה מהווה בעיה, כך המשכתי והסברתי לפיינליסטית כשפסענו לאט על חוף קיסריה השומם בשעת השקיעה, אלמלא היה לי טוב איתה. הדוקטרינה של התמקדות ברגע, עזרה לעלמות במצוקה, האבקת פרחיהן ושתיית צופן המתוק, עובדת רק בתנאי שממשיך להיות לי רע כל הזמן. העובדה שכל פעם שאנחנו נפגשים היא נראית לי יפה, אנחנו צוחקים ונהנים ביחד, יש בינינו כנות ותקשורת, ולפעמים אני מוצף ברגשות מתקתקים ודביקים וצריך לאחוז באיזה מעקה מנטאלי... וול, זה ממש הורס לי את כל האסטרטגיה.
אני ממש צריך להזכיר לעצמי מדי פעם : אתה ונוס ! אתה פייטר ! אתה יודע לצעוד לתוך גוב הלביאות, לפזר אליהן חיוכים שרמנטיים, ובסוף לצאת משם חבול ושרוט אמנם, אך חי ושלם ועם חיוך על השפתיים.
ואולי הבעיה היא שהלביאה הקודמת נגסה כזה ביס מהלב שלי שעוד לא התאחה ואיני יודע אם ומתי ירפא. ואז לגלות שגם הפרצופים הנשיים של הפיינליסטית מפעילים אותי, יוצרים בי התרגשות ואשמה וכאב וחיוך ופורקן... זה מפחיד. וגם כך אני מרגיש כל הזמן כמו תייר בחיים שלי, תלוש, מזנב בקושי באחורי הכרכרה המשתקשקת.
לפני 16 שנים. 6 באוקטובר 2008 בשעה 7:18
