אני ער כבר 26 שעות רצופות. בלילה אחרי הגועל ניגנתי וחשבתי, לפנות בוקר תרגלתי מדיטציה ואז הלכתי לקאנטרי ועשיתי אימון משקולות מלא. כשחזרתי המשכתי להתאמן בנגינה וב10 הגיע לקוח להקלטה.
מייד לאחר מכן אצתי לקחת רכב ונסעתי לרחובות להחליף לאמא שלי נכת הפוליו בת ה76 מצעים במיטה כי היא שוב רבה עם העוזרת שלה ולקחתי את הרכב הקטן שלה (לא הואן עם המעלית לכסא הממונע) לסיבוב של 40 דק׳ כדי שהסוללה שלו לא תמות שוב בגלל שהיא עוד לא מצליחה להיכנס אליו עם המכשירים הכבר לא כל כך חדשים. (העתיד הקרוב צופן נסיעה נוספת לעכו, שביעית במספר…? כבר איבדתי ספירה). בדרך אליה עוד עצרתי במשתלה בבית חנן לקנות לה פרחים.
חזרתי לת״א והחזרתי את הרכב, וכל זה עם מאזן נקי של אפס גופות.
ועכשיו איפה המדליה שלי?
בקצה הפנימי של המדף העליון בארון במטבח.
לילה טוב.
אה, ועוד משהו…
אני כל כך מתגעגע לאלכוהול.
אני לא מתגעגע להתעוררויות הצמאות באמצע הלילה, ולא לתחושת החרדה בבוקר שאחרי כשאני מנסה להיזכר מה אמרתי ו/או כתבתי בלילה ולמי.
אני לא מתגעגע לקילוגרמים העודפים, לכבד השומני ולחלבון בשתן, ליחסים המתהדקים עם הצוות בחנות המשקאות, לדיבור הלא ברור, לבלקאאוטים, לחיובים של אלפי שקלים בחודש בכרטיס, לצרבות ולריח המסריח.
אני כן מתגעגע לתחושה שאני יכול להרפות את השליטה העצמית והתפקוד ולשקוע במקום שמרגיש נעים, מוכר, בטוח ועוטף, שאני מרגיש בו אהוב וטיפטיפה פחות בודד, עם האשליה שדיוניסוס או לפחות ג׳ים מוריסון שומרים עליי מלמעלה.
