היו ימים טובים, עמוקים, נעימים ומקרבים עם תהום, והלחץ בעבודה נרגע.
אבל אתמול אחרי שכל הבוקר עסקתי בנקיונות וספונג׳ה ניסיתי לשנצ, בלי כדורים מן הסתם.
היו לי תוך שעה שלושה סיוטים מציאותיים, קשים ומעיקים, עם התעוררויות ביניהם. הראשון שבהם התחיל כשאני כביכול לא מצליח להירדם וקם מהמיטה בגלל רעש שעושה הבן שלי שהגיע במפתיע עם חבר שלו שאיני מכיר והם שמים מוזיקה.
בהמשך הופיעו גם עוד זרים ולקוחות שעוררו מגוון תחושות, בעיות עם ידיות של דלתות ומנעולים, והדירות השתנו לדירות ישנות יותר שאני כבר לא גר בהן שנים. (מה שמרמז לי שאולי מדובר בפצעים ישנים). התעוררתי ממש תשוש, עייף בהרבה משנכנסתי למיטה, ותהום אמרה שרואים את זה עליי. היו לי התפרצויות בכי ותחושות קשות.
הלילה ישנתי גרוע שוב, למרות הכדורים. אני ישן עם כדורים כבר שבועיים וחצי או שלושה, הפחתתי את המינון של הקסנקס לכדור אחד בלבד (+זודורם 1 +אמביין 1), בלילות שאני מצליח להדביק 8 שעות בלי לקום ובלי סיוטים זו הקלה גדולה, אבל בלילות האחרונים חוזרים בהדרגה הסיוטים, ההתעוררויות, ואפילו הקושי להירדם. (אני שותה אלכוהול בערך פעמיים בשבוע, ולרוב כמות קטנה יחסית לעצמי. המטרה היא לחזור לפכחון רוב הזמן בהדרגה ובעדינות).
התחלתי לקרוא את הספר המומלץ על טיפול באינסומניה בעזרת CBT, אבל אני לא מוכן לחזור למצב הקודם שנמשך שמונה וחצי חודשים בהם התקשיתי להירדם, התעוררתי אחרי 40 דק׳ ואז בכל שעה, בין לבין היו לי סיוטים מנג׳סים במקרה הטוב ומבעיתים במקרה הרע, ולבסוף הייתי מתעורר בסביבות 3:30 או 4 עייף ועם תחושה של הקלה שלפחות הלילה נגמר. אני לא מוכן לחזור לשם!
זה ככה במיוחד מאז הטראומה במלדיביים אבל התחיל עוד קודם לכן, בעצם מאז הגמילה מהעישון והקנאביס לפני 7 ו6 שנים (בהתאמה). אני אצטרך גם לגלות מה זה ולתת לזה את המוצא להתבטא. אני לא חושב שפסיכותרפיה ארוכת טווח היא התשובה בשבילי, במיוחד לאור כמות השנים שהשקעתי בסוג כזה של טיפול. יקח המון זמן רק לספר על 48 שנותיי העשירות מאוד בהתרחשויות טראומתיות, (אבא, אמא, אחות, מסגרות, היפר מיניות מגיל צעיר, מעבר לחו״ל פעמיים, בריחה מהבית בגיל 16, 3 אהבות גדולות, אבהות בגיל 22, גירושין מכוערים, עולם הבדסם, התמכרויות, יצירה, מערכות יחסים, חברים וחברות, שנים של מצוקה כלכלית, הסתבכויות עם החוק, חלומות ותקוות והמון טיפולי עבר…) ומה בכלל תהיה הגדרת מטרת הטיפול?
אז נראה לי שצריך לחשוב על משהו אחר, אולי EDMR, אולי סגנונות אחרים שאני לא מודע אליהם. היפנוזה? משהו קצר מועד יחסית שיגע ישירות בשורש הרקוב. אבל אני די בטוח שזה לא סיפור של רק הגיינת שינה, או רק למידה של טכניקות התמודדות בסגנון CBT, בטח לא רק עניין של חומר כזה או אחר. כל הדברים האלה חשובים ויוכלו לתמוך, אבל מעבר לכל זה אני חושב שיש לי בעיה.
ובגלל שבקרוב אצטרך להפסיק עם הקסנקס וכדורי השינה כדי למנוע התמכרות והגדלת מינון, והם ממילא מתייחסים רק לסימפטום ולא לבעיה (כשהפסקתי איתם אחרי חודש לאחר הטראומה במלדיביים הסיוטים המשיכו בדיוק מאותה נקודה בה הפסיקו, עם ספינה, קבוצת זרים לא אוהדת או עוינת, צלילה וים), נראה לי שאאמץ את ההמלצה של האוסטאופת הותיק והאהוב שלי (שכבר הציל את חיי פעם כששלח אותי חזרה לרופא המשפחה הדפוק, מנהל מרפאת פלורנטין של הכללית שטען שאני פשוט מצונן, לדרוש בדיקות רלוונטיות שהובילו חיש קל לניתוח המעקפים שלי בגיל 39) ואתייעץ עם פסיכיאטר/ית. לפחות אשמע מה יש לה להגיד.
אני פוחד שזה לא יעזור או יעזור רק קצת, שיהיו תופעות לוואי שישפיעו לי על המיניות והיצירתיות, ושכשאנסה להפסיק יהיו לי תסמיני גמילה קשים והחמרה. לא בא לי להפוך את המוח החבוט שלי למעבדת נסיונות בביוכימיה. אבל אני לא יכול להמשיך ככה, משהו בנפש ובתת מודע שלי צורח וצורח בעקביות בכל פעם שאני עוצם את עיניי.
