הכוויה שחטפתי מהקומקום לפני שבועיים כבר היתה בשלבים מתקדמים של החלמה, אבל בבוקר תהום הגיבה לטיזינג החביב והמדוד שלי (בעיטות פס לתחת וצ׳פחות קלילות לראש, כאלו שנועדו להמיס את הקרח, למשוך תשומת לב ולא כאבו גם על פי הודאתה) בדקירה אימפולסיבית ונטולת שליטה עצמית של ציפורניה בדיוק באותו מקום כאוב ביד שלי.
היא הרגישה רע אחרי זה והתנצלה הרבה, כמו שהרגישה רע והתנצלה אחרי שמאוחר יותר התחילה לפתות ולסשן אותי למרות שראתה שאני לא מצליח לפקוח את עיניי ולהישיר מבט אליה, כפי שבדרך כלל קורה אחרי עוד פרק זמן בו התמסרתי אליה, נוצלתי, כאבתי, הושפלתי והענקתי לה את כולי ואז קיבלתי בחזרה התפוגגות ונטישה. לבסוף היא שאלה אם אני בסדר למרות שהיא ראתה מאוד בבירור שאני לא בסדר (בדיוק קלטתי שאני שוב בייסיקלי מחכה שהיא תגמור כבר) ועניתי שנראה לי שמוטב להפסיק.
אין לי כבר כח לנהל את השיחות האלה ולהסביר שזה מתחיל מהראש, ממשיך ללב ורק אז מתקדם לאיברי המין, ולא בסדר ההפוך.
כמו כן אין לי כבר כח להסביר שוב ושוב שבשביל לרסק ולגרום נזק מספיק רגע אחד של חוסר תשומת לב ואובדן שליטה, ובוודאי כשמדובר בשבועיים.
השבתי שאני סולח על השריטה ביד ושעם כל כמה שהיא שורפת ולא נעימה, אני מעדיף 10 כאלו בחודש על מה שהיא עושה לי ללב.
בלילה ישנתי גרוע והיו לי סיוטים קשים.
