מתחת לפרווה

בהמשך לפוסט הקודם,

עבדתי גם במהלך החג של היהודים והצלחתי (נראה לי) להשלים את כל הסצנות במרוקו.

עכשיו העלילה נודדת לאירופה, ועל פי התכנית את ז׳אן הדוש השוויצרי אמור לגלם (מוזיקלית) פסנתר.

(פיתחנו פה גאוות יחידה בינתיים, אנסמבל הנגנים הוירטואלים ואני. נראה לי שהחלילנית מזיינת את נגן העוד).

התחלתי לחשוב איך זה יסתדר עם העולם המוזיקלי שבראתי, כי היחסים של מהדי עם ז׳אן אמורים להיות שחזור של היחסים שלו עם סלימן, אחיו הגדול ממנו ב15 שנה שמזיין אותו בתחת בקביעות.

הבמאי אמר על ז׳אן שהוא ״תקוע בתחת של עצמו, חושב שעם כסף הוא יכול לקנות הכל, וגם מזלזל מאוד בתת תרבות המרוקאית, אליטיסט קפיטליסט מסריח״.

ואז חשבתי שזה דווקא מעולה שהפסנתר יהיה מעונב, מרובע, מעודן ומתורבת (בניגוד לעוד המחוספס, המלוכלך והפראי), כי כשאנחנו משחזרות אנחנו לא יודעות שאנחנו משחזרות. בהתחלה זה נראה שונה לגמרי מהדבר ממנו אנחנו נמלטות. ההיפך המוחלט.

אז הפסנתר יתחיל מנומס ומקסים ואז, כשהחרא יתחיל להכות במאוורר, אוריד אותו לתווים הנמוכים במודוס Phrygian Dominant עם בדיוק אותן מנגינות של סלימן; כדי שיבינו שגם כשהיא משנה מקום, צורה וסגנון, ההתעללות נשארת אותה התעללות.

וכשכל האהבה שאי פעם קיבלת היתה שלובה, מותנית וכרוכה בה, זו האהבה היחידה שאת יודעת לחפש ולמצוא לעצמך.