לפני 18 שנים. יום חמישי, 30 באוקטובר 2008 בשעה 7:23
הלחץ החברתי, המה יגידו, והפחד לצאת אהבלה מול החברות.
החטא הנורא הוא לא רדיפת התענוגות, אלא הכנות וחוסר הבושה.
זה לא כיף לי להרגיש שמשו שאני עושה למען עצמי, שמרגיש לי כל כך כיף ונכון, בתקופה בה אני לשם שינוי רווק ולא בקשר מחייב - גורם לכל כך הרבה כאב ועצבים לבחורה שאני אוהב.
ומצד שני זו בעצם מניפולציה מצדן... הן רוצות אותי שאהיה שלהן ורק שלהן, בעוד אני רוצה להיות של עצמי. כשהן מקבלות מה שהן רוצות הן שמחות, כשהן לא הן עצבניות וזעופות ואני הופך לסוציופט מניאק ושקרן.
היה הרבה יותר קל להיות שקרן. לעשות הפרד ומשול, ובטח שלא לכתוב על זה.
ו-וואלה, אם מישי רוצה שאהיה שלה ורק שלה, אדרבא, שתכלא אותי בסיבי ותשלוט בי כך שלא אוכל בכלל לחשוב על משו אחר. נראה אותה.
אולי בסוף אגלה שאני פוליאמורי למרות הכל, ואולי זו פשוט תקופה כזו בה מתאים לי להשתולל.
"מרבה נשים מרבה דאגות"... יפ, זה נכון מאוד. "but what a lovely way to burn"...