קרה לי נס רפואי.
כנראה שאלוהים החליטה להשתעשע בי עוד קצת ולא להיפטר ממני בעת הזו, וכשהתעוררתי אמש לקראת חצות עם חולצה ספוגת זיעה, ממש כאילו הטבלתי אותה בגיגית, ומכנסיים ותחתונים וסדין וציפה וכרית רטובים גם כן, הרגשתי קופצנות מסויימת בכפות הרגליים, כזו שלא חשתי מתחילת השבוע. ואז כשהמשכתי לישון עד הבוקר, ללא כדורים, והשמש חייכה אלי... ידעתי שניצלתי.
ואז צפיתי בשידור חי ב CNN באינטרנט בנאום הניצחון של אובאמה ואשכרה בכיתי.
הפנתר השחור הזה, עם רטוריקת הכומר המטיף, אך עם החזות העדינה והמאופקת...
כאילו, אני קם בבוקר, ומשתרך לאיטי לאורך היום שלפעמים יוצא מוצלח יותר ולפעמים פחות. ואילו האיש הזה, ממשפחה מפורקת ומפוזרת על פני הגלובוס, הצמיח את עצמו מכלום להיות נשיא של מדינה שבה עד לפני חמישים שנה שחורים עוד היו נדרשים לשבת בחלק האחורי של האוטובוס ולפנות מקום ללבנים. ואחרי שנתיים של קמפיין מתיש נגד אריות ותיקים ומנוסים ממנו, לילה אחרי שסבתו הנערצת מתה, הוא עומד על הבמה בקור רוח שלא יאמן ונואם בעל פה נאום מקרב, מאחד, ומלא השראה. והקהל מתרגש ועונה לו בעיניים נוצצות Yes we can !
אי אפשר שלא להתרגש.
ואני מאמין שהסמליות של בחירתו והמסר שהיא מעבירה יהדהדו היטב ועמוק ברחבי העולם ובאמת יביאו שינוי, אחרי שמונה שנות שלטון יהיר, כוחני, שמרני, צדקני, ומקטב. ואולי אמריקה תחזור לסמל את כל הדברים היפים שסימלה בעבר ושהקנו לה את מעמד המעצמה התרבותית והכלכלית שהיא.
וחוצמזה, סיימתי לעת עתה את הקריירה הקצרה שלי מאחורי הבר. זה גמר אותי וכילה לי את הכוחות שאמורים להיות מושקעים במקומות אחרים לגמרי. נשארה לי עוד קצת החלמה לעבור, ואחזור להסתער על החיים בשצף קצף, בכוחות מחודשים, ועכשיו בהשראת נצחונו של אובאמה גם עם יותר אמונה.
לפני 16 שנים. 5 בנובמבר 2008 בשעה 9:26
