חזרתי מהמופע באשדוד. (וואו, אשדוד מרשימה ממש, כמו לאס וגאס… או שפשוט לא הוצאתי את האף מהעיר יותר מדי זמן).
לקחתי מרווח ביטחון והקדמתי בכמעט שעה. נכנסתי לאולם האפל והקפוא, התיישבתי בעמדה למעלה לצד איציק הבמאי הגאון והתרגשתי מחזרת התאורה שהם ערכו. כשהיא הסתיימה ירדתי לפגוש את הרקדנים/שחקנים שקיבלו אותי בהתרגשות ובמחמאות רבות כשהבינו שאני יצרתי את המוזיקה.
כחצי שעה לפני המופע ראיתי את איציק מסתודד עם כוריאוגרפית מצודדת ואמפתית למראה שענדה תג צוות של הפסטיבל. איציק הציג אותי בפניה והמשיך לענייניו, וכשהיא ראתה אותי מתיישב במקומי בשורה הראשונה שאלה אם במקרה יש מקום לידי. השבתי שהכרטיס הנוסף שקיבלתי לא שומש כי אתמול הגשתי בקשה לגירושין והיא מוזמנת להשתמש בו.
היא התיישבה לצדי בשמחה, ערכה לי שיחת מוטיבציה עם מחוות גופניות כמו נגיעות בכתף ותפיחות קלות להדגשת דבריה. בתחילת המופע איציק נשא נאום תודה וכשהזכיר את שמי והוסיף שאני ״המוזיקאי הכי טוב שיש״ הקהל מחא כפיים. (האולם היה מלא לגמרי). לקראת סוף המופע הרגשתי את הכוריאוגרפית החיננית מנסה למשוך את תשומת לבי בעזרת מגע על ברכי החשופה וכשפניתי אליה היא אמרה שהעיבודים ממש וואוו.
בתום המופע קפצה לזרועותיי כוריאוגרפית יפהפיה אחרת עמה עבדתי בשנה שעברה. היא ציינה שממש רזיתי והתחבקנו ממושכות 3 פעמים. דיברנו על קפיצות אמונה כי גם היא עומדת בפני שינויים משמעותיים. רקדנית צעירה שאיני מכיר קראה בשמי ובעיניים נוצצות אמרה שהמוזיקה היתה ממש בול והוסיפה תנועה תואמת עם האצבעות. שמחתי גם לפגוש ביציאה כלוביסט מקסים וחתיך שהכרתי לאחרונה ובא לתמוך.
בכיתי הרבה לפני ותוך כדי המופע. התרגשתי מהחיבור בין המוזיקה שיצרתי מתוך הזדהות, מצוקה וסערת רגשות (ולא שמעתי מאז) לתנועה המקורית והמשמעותית, למונולוגים והדרמה העוצמתית על הבמה. שמעתי את הקהל מזדעזע בכל פעם שהיה ביטוי של התעללות, ניצול וגילוי עריות הומוסקסואלי.
הים הבהיק בלובן מסנוור כשיצאתי מהמתחם לבד כמו שבאתי.
