היום התחוור לי שעמוק בפנים אני מרגיש שאני לא ראוי לאהבה, בטח לא בלי שאני עובד מאוד קשה, כואב וסובל בשבילה (וגם אז לא).
זו הסיבה שמחמאות מחליקות ממני כמו חמאה ממחבת טפלון. הרבה פעמים אני לא שומע אותן בכלל, וכשאני שומע אני לא מאמין. זה לא שאני חושב שמשקרות לי, אני מאמין שהמחמיאה מתכוונת לזה בכנות, אבל לרוב אני לא מצליח להפנים את זה כדברי אמת ומעדיף לשנות את הנושא, במיוחד אם זה קשור לגוף ולמראה שלי…
בימים האלה אני נוטה ליפול לדיכאון, לפסימיות, לאבל. אני מודאג מהמיניות הכבויה, מאיך שאני גורר את עצמי דרך המטלות כמו חמור שסוחב עגלת אבטיחים בשמש של יולי ומחוסר החשק לנגן בגיטרות… אבל היום בין כל החרדה, הכאב, הבלבול והoverwhelm היה לי רגע של Recenter, שראיתי את הדרך והכיוון הנכון בבהירות ובתחושה של שלמות, שהיה לי נעים בתוך עצמי ואהבתי את ההשתקפות שנגלתה לי דרך משקפי המולטיפוקל החדשים שקיבלתי בצוהריים. (גם רגילות וגם שמש…עליתי לליגה של הגדולים).
אולי עייפתי מהשחזור הבלתי נגמר הזה והנפש שלי באמת מוכנה לשינוי ולתיקון.