אתמול הצלחתי לבסוף להתאמן בנגינה במשך 160 דקות ממוקדות מאוד. השתמשתי באפליקציית 1focus שמונעת ממני גישה לאתרים ואפליקציות לא קשורים, עברתי על המשימות והתרגילים שקיבלתי בשיעור האחרון ושלא הספקתי להגיע אליהן במהלך השבוע; ואפילו נהניתי, במיוחד מהחלק של האילתור בו הרגשתי שאני זועק, בוכה ונושף את הזעם, הכאב, הצער והבדידות.
בבוקר קיבלתי מייל מאמא שלי, לאחר שאתמול היא בישרה לי שנשבר לה הקפיץ במכשיר ההליכה הימני ושאלה מתי אוכל לנסוע איתה לעכו לתקן: ״קבעתי איתם בעכו למחר. תבוא ב 6? בבקשה תאשר״.
אישרתי במייל ברגע שראיתי אותו, 10 דק׳ לאחר שנשלח, וכמה דק׳ לאחר מכן היא התקשרה וחזרה על הדברים. השבתי ברוגע שכבר עניתי לה במייל והיא התחילה לצרוח עליי שלא אחנך אותה ושהיא מאוד בלחץ והחיים שלה מאוד קשים. כשהשבתי, עדיין ברוגע ובשקט שגם אני בלחץ ושגם חיי קשים היא פסקה: ״לא כמו שלי. לא כמו שלי״, והוסיפה לצעוק ולגעור. שמרתי על קור רוח והסבתי את תשומת לבה לעובדה שהיא נוהגת בי באלימות.
היא לא בשליטה או במודעות עצמית, מעולם לא היתה. ולמרות כל ההתעללות שספגתי מנשים במהלך חיי (ממנה ואילך), אני לא מתעלל בחזרה במי שמתעללת בי. כן אציף את הנושא בצורה בוגרת ושקולה מחר במהלך ההמתנה המייגעת שם בעכו ואבקש ממנה בעתיד לדבר אליי באותו טון שהייתה רוצה שאדבר אליה. זו תהיה לדעתי כבר הפעם התשיעית שאני נוסע איתה לשם בשנה האחרונה. עוד יום שהולך לעזאזל ומרוקן את כוחותיי, ושבמהלכו אצטרך לכלוא ולאטום הרמטית את הרגשות שלי.
