אמש הלכתי לראות את ״אלבי״ (מופע התיאטרון-מחול עבורו יצרתי מוזיקה מקורית לפני כחודש וחצי) בפסטיבל ״טריבונה״ באוניברסיטת ת״א. היה מעניין ונעים להתהלך שם בין הבניינים והעצים. יכולתי ללמוד שם בחינם לו רציתי בזכות אבי הפרופסור ואמי הדוקטור אבל חיי רוקנ׳רול קסמו לי יותר.
הבאתי איתי ויסקי בכוס הקפה הורודה של הטיולים, ופדיחה גדולה נרשמה באולם האינטימי כשרגע לפני תחילת המופע יצאתי להביא תכניה, וכשחזרתי מצאתי את הכוס היכן שהנחתי אותה על הרצפה למרגלות המושב, שרועה חסרת אונים על צדה בתוך שלולית ענק שנפרשה הרחק תחת רגליה הארוכות של הדרמטורגית שישבה לימיני.
שלפתי גליל נייר טואלט עתיק שהיה לי בתיק והתחלתי לספוג את ההשפלה. מישהי מהשורה שמלפניי נתנה לי את החצי סיבוב ושאלה בקול רם מדי: ״מה זה, אלכוהול?!?״. השבתי בצער שכן, זה היה. הדרמטורגית אמרה שזה דווקא מריח טוב. (זה היה 300 מ״ל של M&H Sherry Cask 46%). במהלך המופע בכיתי המון, ולא רק בגלל הויסקי שנשפך. הם דייקו, חידדו והעמיקו את זה מאז מופע הבכורה שראיתי בפסטיבל באשדוד לפני שבועיים.
לאחר המופע הספקתי להגיע באוטובוס לפלורנטין ב23:01, רכשתי בקבוק נוסף, פתחתי אותו על ספסל בעודי ממלמל בשמחה: ״בוא חמוד שלי״ ומילאתי מחדש את הכוס.
אני עדיין בוכה כל כמה דקות, כבר כמה ימים.
בנוסף לתרגול המדיטציה היומי הוספתי עוד 15 דק׳ של קורס ייעודי ל”Healing After a Breakup”.
למדריכה קוראים Dora, היא אפרו אמריקאית עם קול עמוק, נעים, אמפתי ועבה והיא קצת מזכירה לי את הראפרית Noname שאני מאוד אוהב. אתמול היא דיברה על Acceptance, שזה לא אומר להסכים עם המצב או לא לשאוף לשנות אותו, אלא רק להכיר בזה שמה שקורה זה באמת מה שקורה.
היום היא דיברה על Accountability, אחריות על המחשבות והרגשות שלי. היא אמרה שזה מאוד מפתה לחשוב במונחים של: היא עשתה לי ככה וככה, היא גרמה לי להרגיש רע ולבכות ולרצות למות. זה מפתה כי זה נוח וטבעי, וגם מאיר אותה כאנטגוניסט בסיפור שאני מספר לעצמי. אבל סוג כזה של חשיבה בעצם מעביר את כל הכוח אליה ומשאיר אותי חלש וחסר אונים.
על ידי התבוננות ברגשות ובמחשבות שלי אני יכול לקחת עליהן אחריות ולהסיר אותה ממנה, ובכך גם להחזיר לעצמי את הכוח, ואולי גם להצליח למחול לעצמי.
חוצמזה ירדתי עוד קילו וחצי, עשרים ואחד קילו וחצי פחות משיאי.
