מתחת לפרווה

הואיל ואנחנו כבר במילא מאוד קרובות ומעודכנות בימים אלו so might as well…

בבוקר עוד היתה מיני-דרמה עם בעלת מחצית בריכת הגנים שלי שכתבה מייל מנומס בו ביקשה מתהום לשדך לה עוזרת בית חדשה במקום הקורבנות הקודמות.  עניתי מיד ״בטיפול״ ודקה לאחר מכן כבר שיגרתי מייל נוסף עם שם ומספר. (האלטרנטיבה היא שאוזעק לשם לנקות לה את הבית בעצמי).  בזכות היכרותי המוקדמת עם החומר האנושי התקשרתי לעדכן בשליחת שני המיילים.

היא התחילה להציק בשאלות אישיות, הצבתי גבול, היא זילזלה, נהייתי תקיף, היא המשיכה לזלזל, להתקרבן, וכשהתחילה עם זעקות ה:״אני עזרתי לך מעל ומעבר כל השנים ואתה צריך להיות אסיר תודה״ ניתקתי את השיחה.

שלחתי לה את הלינק הזה, עם הכותרת: גבולות.

https://www.ynet.co.il/menta/article/rygth00bbt

מפה לשם ראיתי שכבר 10:00, הייתי אחרי 3 דליי קפה שחור חזק ממוצא אתיופי שהבנתי שלא הולכים לשומקום והכרזתי על היום הזה כעל ״יום אמנותי״. אכלתי סלט ירקות ולסד שלם לארוחת בוקר. 

(אני מודע לעובדה שאני לא הכי עדין שאפשר עם האיזון הביוכימי במוח שלי בתקופה זו. למעשה, סליחה אם אני חוזר על אותו סיפור או לא זוכר עם מי דיברתי על מה. החלומות מתערפלים לי עם המציאות ועם רמות שונות של שיכרות וסימום שחוויתי אותה דרכן. אתמול שברתי שוב את שיא כל הזמנים האישי שלי באתר משחקי המוח, ואני עדיין חכם יותר מ99.9% משכבת גילי. כשהמוח חד כל כך זה דוקר בלב. ברור לי שאני צריך כבר להכות בrock bottom ושאין גרם של סיכוי שאצליח לשרוד בצורה רבע מוצלחת את התקופה המתאגרת שלפניי אם לא אשתלט מחדש על הפיכחון שלי, ובקרוב). 

ביום אמנותי מותר לי הכל (כימית, קלורית ומעשית) ואני לא מחויב לעשות שומדבר. התחשק לי להוריד שיערות מהחזה ולגלח את הביצים *בשבילי*. לא שכבתי עם אישה (או כבשה) כבר שבועות ארוכים.

שכבתי במיטה הורודה הנהדרת שאף פעם לא היתה באמת שלי לאורה הכתמתם של המנורה שהתנפצה והודבקה לה יחדיו כל כך הרבה פעמים, אפוף ושטוף בהמון עדינות, אהבה, צער, געגועים, פנטזיות...זכרונות. אלוהים כמה זכרונות.

ובכיתי ושאלתי how can i let it all go?

ואז ביל אוונס ענה לי שאני לא צריך to let it all go. 

אני צריך ויכול ורוצה לתת לכל זה להישאר.

i need to let myself go.