טוב אחרי שסיימתי את מטלות הבוקר ואפילו התקלחתי והתחלתי לעבוד באולפן אבל הצלילים נשמעו לי כמו אריג משופשף ולא ברור, ללא דבק וללא מטרה, כאסופה של פרטים סתמיים במרחב מקרי באמצע שומקום, תפלים כירקות רקובים וצפויים כמו סיום משפט של פוליטיקאי, הכרזתי על יום אמנותי.
רבים לא יודעים או מבינים, וחושבים שאמנים הם סתם חארות אגוצנטרים נרקסיסטים ועצלנים. החלק השני של המשפט נכון כמובן, אבל זה לא סתם. יש לזה סיבה. בניגוד לרוב העבודות האחרות בהן יש משמעות מועטה בלבד לדקויות מצב הרוח בו נמצא העובד, האמן חייב להיות איכשהו מחובר למה שהוא עושה, לכל הפחות. גם אם מדובר באמנות מגוייסת, זנות מוסיקלית. אי אפשר לזייף אורגזמה כי אז גם הלקוח והמאזינים לא יגמרו. בעזרת נסיון וכלים מקצועיים אפשר להגיע למצב יצרני גם לא מתוך מוזה עמוקה, מתוך אהבה לדבר וצורך להתפרנס, אך אי אפשר להילחם באנטי-מוזה.
ואם נפשי דחוסה וכלואה, כמהה להתבטא ודורשת משו שאפילו איני יודע מהו, היא לא תניב גם את זרמי היצירה הדרושים. היא תכריז על שביתה. אני מודה שהגחמות גוברות עם השנים, וכך גם הנטיה לקבל אותן. הנפש היוצרת תובעת זכויות שבאות עם הפז"ם.
אז הכרזתי על יום אמנותי.
שזה אומר זמן איכות עם ג'יימס הקדוש ומיצתפוזים, ונסיון לברר מה זה בדיוק שהנפש שלי רוצה ממני.
לפני 16 שנים. 17 בנובמבר 2008 בשעה 11:39
