מתחת לפרווה

למה מסיקים אוטומטית שאני המטורף האשם והנוירוטי?

(זה תמיד כך. כאילו אני זאב מניפולטיבי שאוהב להתלונן ולהתעלל בבחורות, והנשים הן תמיד פגיעות מסכנות וטהורות. אחת יכולה לצאת בשצף קצף של עלבון וזעם קדוש על זה שלא עושים חברה של אקסית ולזכות במלוא הסימפטיה, ושבועיים אחרי זה לשכב עם בן הזוג+החבר הטוב של חברה מאוד קרובה שלה. בטח גם זו אשמתי איכשהו...)

בכיתה ז' התנהגותי בחטיבה היתה כל כך שערורייתית, שכשקיבלתי את הג' בהתנהגות אמרו שאם היה ד' היו נותנים לי ד'. שלחו אותי לפסיכולוג. הפסיכולוג ביקש שהמשפחה תצטרף אלי. (זה נראה להם מוזר, שכן הרי אני הייתי הבעייתי). לאחר כמה פגישות הפסיכולוג איבחן : "תסלחו לי, אבל דן הוא היחידי השפוי במשפחה. רק הוא מבטא, בזמן שכולכם מעמידים פנים שהכל בסדר".

זה איכשהו התפקיד שלי תמיד לצעוק שהמלכה עירומה, אני הילד ההולנדי עם הפאקינג אצבע בתחת.

אדם שוכב במיטתו בודד ובלתי מסופק בשעת ערב מוקדמת מדי, אהובתו הטרייה והמעורטלת רדומה בזרועותיו. לפתע שני משפטים מהדהדים בראשו, צלולים וברורים כפעמוני אזהרה. הוא קם בשקט, כותב אותם בבלוגו הצנוע והמונוכרומטי, ומוסיף עליהם עוד שניים שזורמים לו, לכדי שיר קטן ורגשי.
ועל זה הוא מקבל איומים באלימות.
העיקר שאני הלא נורמאלי.