מתחת לפרווה

המון זמן (שנים…) התרגלתי לספור את הזמן לאחור.

החל מהרגע בו פקחתי את העיניים אחרי עוד לילה מופרע ומסוייט… עוד 17 שעות. כל אימון, כל פעילות, כל סשן הקלטה, אפילו כל מפגש חברתי. עוד 11 שעות, עוד 7, עוד 5, עוד 3 וזהו. וכאילו חיכה לי משהו בצד השני חוץ מעוד לילה גרוע ועוד יום של ספירה לאחור.

בשבועות האחרונים, אולי בזכות הדיסאוריינטציה, עומס המטלות והחוויות המטורף והצורך להספיק כל יום עוד יותר המון דברים חשובים מבדרך כלל, ואולי בזכות הטייפון הרגשי שהעיף את הדיכאון שלי לכל הרוחות; הקטע הזה נעלם לי לגמרי (זה קצת בלתי נתפס ש46 ימים אחרי שהחלטתי להתגרש אני כבר ממוקם ומבצעי בדירה אחרת ועם הסכם גירושין חתום, הרבה בזכות האישה המדהימה אותה נאלצתי לשחרר באהבה עזה). הכי קרוב שאני מגיע זה קוצר רוח להגיע למנוחה או לפעילות שאני מעדיף, ומשתדל גם מזה להיגמל. להיות נוכח ברגע. לתרגל המתנה ללא ציפיה. ליהנות מכל מה שאני עושה (גם אם מאתגר ומיוזע) או לא לעשות את זה בכלל.

היום שיניתי את ההגדרות באפליקציית אימון הגיטרה, ובמכשיר האליפטי בג׳ים כבר לפני כמה ימים, כך שיראו את הזמן שנצבר ולא את הזמן שנותר. מאסתי בספירה לאחור. 

בכל מה שרלוונטי לבני אדם על פני כוכב הלכת הזה, זמן הוא לא משהו שמודדים בספרות, שמיוצג על ידיי מחוגי השעון או שקיים כערך בפני עצמו.
בשבילנו זמן=חיים, וחבל לבזבז אותם, או רק לחכות שיעברו.