מתחת לפרווה

הארונית בחדר האמבטיה הותקנה אתמול בהצלחה ע״י יניר שחזר להיות רגיש ונעים והיום החזרתי את הדירה כולה לנקיונה המבריק והאינטימי. 

אתמול בערב כבר ממש הרגשתי על סף שבץ מוחי (ממש פיזית איך המוח עומד להתפוצץ). 

הקוקטייל הזה של סטרס, חרדות, אי ודאות, לחץ זמן, עומס משימתי, ביקוש גואה בעבודה, לב מרוסק לשמיליוני רסיסים דוקרניים, געגועים, מורעבות רגשית ומינית, תלישות, בלאגן, לכלוך, עניינים רפואיים (הצריבה הקלה אך מעצבנת בפתח השופכה ובפי הטבעת עודנה), עניינים משפטיים, אי שקט, דיסאורינטציה, קשיים בשינה, שתיה כבדה מדי ערב, כדורי הרגעה ושינה... תוך שמירה על גירעון קלורי יומי, שגרת אימונים ונגינה, בישול, כביסה, נקיון, קניות, תשלומים, יחסים עם בני אדם... אין מצב שזה בריא ככה. 

מה שהוביל אותי להבין שהצורך הכי הכי בהול שלי הוא להירגע ולהצליח לשכנע את הגוף והנפש שלי שזה בטוח כבר להרפות מSurvival Mode, שהוא אולטרה-אדרנליני ומרוקן משאבים, ובזכותו הצלחתי להפליג בכזו מהירות ואפקטיביות עד הנקודה הזו. אבל די. עוד רגע קט וזה יהיה צינור במוח שיתפוצץ ולא צינור כתום בלתי צפוי מעל הכיור. 

עיסיתי את השכמות המאובנות ואת כפות הרגליים עם שמנת גוף. הצטיידתי בשוקולד וביסלי בצל למקרה הצורך (בניגוד לנוהל הנוקשה) ושיניתי את הלו״ז לסופ״ש כך שיתעדף מנוחה על פני כל דבר אחר. 

אצל האורולוג שלשום ד״א שנינו התנהגנו כמו ילדים בוגרים ולא דחפנו אחד לשני שומדבר לשומקום. הוא בחן בעיניו בלבד את הזין שלי ושלח אותי לאולטרסאונד כליות ודרכי השתן (אסע לאסותא באר שבע במיוחד בעוד 10 ימים, אחרת זה היה לחכות עד נובמבר), PSA ובדיקת שתן (שאבצע ביום ב׳) ואז אשוב אליו לדייט שני בעוד שבועיים. 

בינתיים הדליפה העיקשת במערכת הדמעות ממשיכה ואף מתעצמת ככל שהשקט של השבת מגביר את הדהוד הקולות הפנימיים.