מתחת לפרווה

לפני שבוע בדיוק בזמן הזה היתה תחלופת הודעות ערה ונרגשת ביני לבין העלמה. דיברנו על הסופ"ש ותכננו תכניות מאוד אינטנסיביות, להשבעת הרעב הבלתי מסופק ובילוי זמן איכות ממושך לאחר השבוע מלא האילוצים. כתבתי לה אז, שאני מרגיש שחסר לי צומי ממנה. שיש המון דברים שעוד לא הספקתי לבטא, צדדים שהיא עוד לא מכירה. היינו כבר שלושה שבועות ביחד, והספקנו רק לגרד את פני הקרקע. היא היתה אמורה להגיע לשתי ההופעות שניגנתי בהן, בחמישי ובשישי, היו תכניות לסשנים וסקס ומתודות וטיולים ושיחות עמוקות, וידעתי שהשבועיים שיבואו אחר כך יהיו עוד יותר עמוסים ומלאים באילוצים.

חיפשתי אותה מהבמה בסאבליים ולא מצאתי, אך חשבתי שאולי בהיותה ביישנית היא יושבת רחוק על הבאר ונסתרת מעייני (היה המון קהל) . נתתי הופעה מצויינת, ארזתי את הציוד ואז הבחנתי בה על הבאר. ניגשתי, משולהב מהאנרגיות וגאה ואמרתי משו. היא לא הגיבה, ושאלתי מה קרה. היא סיפרה בעיניים מפוחדות ודומעות שהגיעה רק עכשיו, שהותקפה בברוטאליות רצחנית בדרך להופעה. בעודה מתברברת על סלמה בפיזור דעת של מאוהבות ורודה, 10 בערב, מתחת לפנס ומול תחנת המשטרה. אלמוני שניסה למשוך את תשומת לבה וזכה להתעלמות קפץ עליה, דפק לה את הראש שמונה פעמים בדלת ברזל, היכה אותה וגרר אותה על הרצפה, ואז נמלט.

היא היתה חבולה והמומה, אך הפגינה שליטה עצמית מופלאה. בבית טיפלתי בה. חיבקתי המון, עודדתי אותה להתבטא, הכנתי לה תה ולקחתי אותה להתקלח. היא לא הראתה תסמינים שהצריכו מיון, אבל כן היתה חבולה מאוד בכל הגוף ודואבת. (כחולים בראש, כחול ענק ושורף על כף היד, כל הרגל משופשפת ושחורה, פציעות בכף הרגל). הרדמתי אותה במיטה, היא הצליחה לישון לילה שלם, ואני ירדתי להביא לי משו לאכול ופרקתי איכשהו את האדרנלין של ההופעה וכל הרגשות הסוערים והמבולבלים. בשישי בבוקר הוספתי לטפל בה, ובצהריים היא נסעה הביתה.

במוצ"ש דיוושתי אליה עם מצרכים למרק עוף והעברנו ערב שקט. בלילה התקשתי לישון.
ידעתי שאני צריך לטפל בה, לא יכולתי ולא רציתי אחרת. אבל הרגשות הטעונים שהיו לי עוד לפני שזה קרה לא נעלמו, הצורך הוסיף לפעם. ידעתי שאין מנוס מלשים הכל בצד ולחכות. הרגשתי את הכאב שלה בעצמי. הייתי שם איתה. ההופעה בשישי (שגם אליה היא לא הגיעה מן הסתם) הוסיפה לבדידות ולמטען, וכך גם כל הזמן שהייתי לבד בסופ"ש.

בראשון התחיל שבוע קשה של התמודדות בכל הגזרות ועבודה. היא הלכה והתאוששה בהדרגה, לא הדחיקה וניסתה לשחק אותה סופרמנית מחד, וגם לא שקעה עמוק אל תוך דיכאון מיואש מאידך. פשוט התמודדה כמו גדולה. גם בראשון בערב דיוושתי אליה. הריחוק בינינו הלך וגבר, לא מרצון או מכעס. לא רציתי להפיל עליה את הכאב והטרדות שלי. הרגשתי מאוד בודד בהתמודדות שלי, מעורער ומאוד בלתי מסופק. לא כעסתי עליה חלילה, לא האשמתי והבנתי הכל. ידעתי שהיא כרגע איננה כתובת עבורי במובן הזה, ושגם אל לי לחפש לי כתובות חדשות/ישנות.

מיום ליום היא הלכה והתחזקה, ליוויתי אותה לאורך כל הדרך, גם מרחוק, גם דרך הכאב והבדידות. מאוד השתדלתי שלא להעמיס עליה. היא הרגישה כמובן, ידעה וראתה שאני עצוב וכאוב מאוד, וביום שלישי כתבה לי הודעה ארוכה ונהדרת, שהתחילה במילים : "טוב אז יש לי כמה דברים חשובים להגיד לך אהובי היקר" . היא אמרה שמחוסר התקשורת הזה לא יכול לצמוח משו טוב. שאני חייב לאפשר לה להגיע אלי, לא לעשות את השיקולים בשבילה. שהעובדה שרע לי ושהיא לא יכולה לעזור גורמת לה להרגיש חסרת תועלת. ושהיא יכולה להכיל אותי, גם במצבה.

היא היתה אחרי שני לילות מסוייטים ללא שינה כמעט. במשך היום הדרכתי אותה איך להכין את עצמה לשינה אפקטיבית בלילה, וכשהלכה לישון בעשר בערב הרדמתי אותה בפון כפי שאני עושה מדי פעם. עם דמיון מודרך, ולחישות אוהבות, וחיבוק אמיתי שמצליח לעבור אפילו דרך הרשת הסלולארית. היא ישנה 10 שעות רצופות.

כל השבוע היתי בסערת רגשות. הרי את הנפילה הכואבת והפתאומית מהענן חוויתי איתה במלואה. את השוק וההלם, את הכאב. האכזבה מהסופ"ש שלא היה, הצורך שלא נענה. ובנוסף, גם דאגה מבולבלת שעד שתחלוף הטראומה, עד שנתפנה מהאילוצים, עד שנוכל כבר לחזור לתשוקה ואהבה ומשחקים... שעד אז כבר לא ישאר הרבה ממאוהבותנו. שאחרי שהמטוס שלנו המריא כל כך יפה, ונאלץ לבצע נחיתת אונס די סמוך להמראה ולשפוך את כל הדלק... שעד שיסתיימו התיקונים המראה מחודשת כבר לא תהיה רלוונטית.

וזה הפחיד אותי, והעציב אותי, ועדיין לא עלה בדעתי לרגע לפרוש. לא יכולתי לברוח, לא יכולתי שלא יהיה לי איכפת. לא יכולתי לחפש תחליפים במקומות אחרים.

התעצבנו ביחד מהתגובות המטומטמות של אנשים, על השאלות המפגרות, העצות השבלוניות וחסרות התועלת ("לא הלכת למשטרה להגיש תלונה???" "איך לא הלכת למיון????") , ההערות הבורות והפוגעניות ("טוב, אתם מורגלים במכות כי אתם מהבדסם"), הניתוחים השרלוק הולמסיים ("זה בטח מישו שעוקב אחריך..תיזהרי!"), ההנחיות רבות הטאקט כיצד לנהוג "בפעם הבאה" ונבואות הזעם ("את משחיטה את נשמתך!!!") ... מהסיבה הזו גם המעטתי לכתוב בבלוג, גם על מה שקרה וגם על הבליל הרגשי שלי סביב הכל.

אמש בשמונה בערב היא הגיעה לקן הציפורים, לראשונה מאז ה"אירוע".
"הבאתי לנו קצת שתיה" היא סיננה בקוליות, ואז שלפה בקבוק פינו נואר 05 של ירדן, בקבוק סאת'רן קומפורט, ואקסלים. מתוקההההה. זה היה הרבה יותר טוב מהוודקה פרפקט שהמתינה במקפיא, לא מאוד רצוייה, כמו זונה מבוגרת בצומת נידחת. (זמנים כלכליים קשים פה.. שבוע עם ארנק ריק).

סופסוף יכולתי להתבטא, אחרי שבוע שאגרתי ואגרתי ולא הצלחתי לדבר עם אף אחד. סופסוף חזרו החיוכים והחיבוקים והנגיעות והתקשורת. השעות טסו מהר מאוד. בחצות וחצי התקשרה חברתי הסקסולוגית להגיד שאני עומד להיות בטיוי, ואז צפינו בשידור חוזר של הופעתי הנחמדה ב"ישר ללב". (שמסתבר שהם מריצים את זה בתדירות של בערך פעם בחודש. אוף למה חתמתי על רליס? (: ) . היא אף פעם לא ראתה חבר שלה בטיוי, והרגשתי שזה מפצה על ההופעות שהחמיצה בסופ"ש שעבר.

אחרי התכנית הוצאתי אותנו לטייל. בדרך כלל אני מתחיל טיולים ליליים כאלו דרך נווה צדק, ואז לים, ואז בחזרה לשכונה דרך סלמה. אבל אתמול רציתי לעשות מסלול הפוך. כשירדנו השכונה היתה בעלטה עקב הפסקת חשמל, מה שתרם עוד יותר למתודה. הלכנו חבוקים עד שהגענו למקום בו הותקפה. נשארנו שם דקות ארוכות, כשהיא ממששת את הדלת שנחבטה בה. זה עשה לה טוב, השחזור. לראות את המקום שבו זה קרה הדגיש עוד יותר את הטירוף והאבסורד. זו צומת מוארת לגמרי, 100 מטר מתחנת המשטרה הענקית שנשקפת משם בכל הדרה, ליד תחנת דלק ומתחת לבית מגורים. זה קרה בחמישי בעשר בערב, ואתמול היה רביעי בשתיים בלילה, ועדיין היה שם הומה מאוד. מכוניות, הולכי רגל, רוכבי אופניים. רכב משטרה שחלף על פנינו באיטיות. (עכשיו הוא בא...) . המשכנו לטייל, וכשפסענו על קו החוף שוב עלתה לנו הסחרחורת הזו, המאוהבת.

כבר היה שלוש ומשו כשחזרנו. הכנתי סלט, והלכנו לישון מחובקים.
בבוקר היא היתה יפהפייה. (גם בלילה). אנחנו כבר ארבעה שבועות ביחד.