בשבת נסענו, העלמה היורש ואני, להר תבור.
הגענו שעתיים לפני השקיעה, כי כשנכנסנו לרכב השרד חמושים בדיסקים וצידה לדרך שהכנתי (פיתות של שבת עם חביתות מיונז חרדל ועגבניה, וחצאי פיתות עם סלט אבוקדו וסלט טונה מעשה ידי, וקופסא מלאה קציצות) הוחלט שאני נוהג, וכששאלתי את העלמה מה הקוד של האימובלייזר הטושטושית פשוט שכחה. ניסינו את כל הקומבינציות האפשריות כפי שעלו מהזכרון שלה ושלי, עד שהגענו למסקנה שהוא כנראה תקול. היא הזמינה שירות דרכים, ובינתיים עלינו לשחק חבילה הגיעה. אחרי שעתיים הם ירדו לראות מה קורה, השירות התקשר להגיד שהוא כבר מגיע, ואז היתה לה הארה והיא נזכרה בקוד הנכון. (:
אז נסענו דרך כביש 6 בשביל להרוויח חזרה קצת זמן, והקפנו את ההר ברגל בשביל יפהפה עם נוף עוצר נשימה לאורה של השמש השוקעת, וכל הזמן נטינו ימינה יחד עם העצים וההר והשמיים.
החזרנו את היורש בדרך דרומה, כשהגענו הביתה היו לה שעתיים עבודה להשלים ואני הלכתי לאולפן להמשיך לקדם את האלבום שהעבודה עליו תסתיים החודש. אחרי שסיימה התיישבנו לדבר והיא אמרה שהיא מרגישה שהיא מעצבנת אותי.
הטחתי את מחשבותיי לפניה. שאני אמנם מבין את כל האילוצים שנקרו בדרכנו מאז תחילת הקשר, ואת ביישנותה והעובדה שהכל חדש לה, אבל שתכל'ס אני מתוסכל מאוד מהבחינה המינית. שבחלוף חודש אני עוד לא יכול לומר שחוויתי איתה עונג. עוד לא היתה לי אורגזמה איתה. גמרתי איתה אולי פעמיים או שלוש, וגם זה היה כבר לפני שלושה שבועות בפעם האחרונה. פמדום עוד רחוק ממנה מאוד, מיילדום קשה לה והיא מתמודדת אבל זה לא סחף שמאפשר יותר מדי דומספייס, (וגם זה קורה מעט מאוד) והונילי בינינו פשוט לא כל כך זורם. כבר התגברתי על חרדות-הביצוע-של-ההתחלה איתה, עומד לי חזק ויציב ועקבי, אבל להגיע לריגוש ועונג אני לא מצליח.
אמרתי דברים די קשים, הכנות הלהיטה אותי, ואז אחרי משפט בסגנון : "אם את לא יכולה לשלוט ולא משו בתור זונה לפחות תהי צייתנית ותעשי מה שאני מורה לך כמו שצריך" שאלתי אותה : "דיברו אליך ככה פעם?" והיא חייכה בסוג של הלם והשיבה בשלילה.
השעה היתה אחת לפנות בוקר כבר, הייתי מאוד טעון חרף העייפות, ואז החלטתי לעשות את סשן החקירות שתכננתי כבר כמה שבועות. אזקתי אותה בסלון ואמרתי לה שהיא מעוכבת לחקירה. בינתיים הכנתי את השטח באולפן. הושבתי אותה בתחתונים וחזיה על כסא באולפן, קשרתי את ידיה ורגליה עם שלשלאות לכיסא, וכיסיתי את עינייה עם הכיסוי הקינקי שקיבלנו במסיבה לפני שבועיים.
החקירה התנהלה כשאני יושב על כסא המנהלים המרופד, כשני מטר ממנה. היה לי דף שאלות שהכנתי מראש, והיו גם שאלות המשך. כל פעם שהיא התמהמה עם תשובה או ניסתה להתחמק הכאבתי לה בעזרת עוד ועוד אטבים אכזריים, הצלפות קרופ, וסטירות. בין לבין נשמעו רשרושי נירות והדלקות זיפו מתכתיות. התחלתי מ : "את יודעת למה את כאן?" . היא ענתה בקול מיתמם שלא, גם לאחר ששאלתי אם היא בטוחה, כמה פעמים. אז אחרי מנה גדושה של כאב היא הודתה : "אולי כי אני לא זונה מספיק טובה?".
הנה כמה מהשאלות :
"עם כמה גברים שכבת ומה היו שמותיהם?"
(לאחר ספירה מאוד מעניינת היא נאלצה להודות במילים שהכתבתי לה : "אני לא מסוגלת לזכור את כל הגברים שהכניסו את הזין שלהם לכוס שלי" )
"מה את חושבת על עצמך?"
"את מקנאה לי?"
"ממה את פוחדת?
"ניסית לחבר את שמך הפרטי לשם המשפחה שלי?"
(מישי גילתה לי לפני המון שנים שכולן עושות את זה... היא הודתה, והכרחתי אותה להגיד את זה בקול רם (: )
"מה את הכי אוהבת שאני עושה לך?"
"על מה פינטזת פעם אחרונה שאוננת?"
"מה היית רוצה שיקרה בינינו?"
החקירה ארכה למעלה משעה, לקראת הסוף היא הגיעה לבכי ולכנות מפתיעה וחלשה. שחררתי אותה וחיבקתי, ואז הושבתי אותה לשמוע את כל הסיפור... לפני שהתחלנו הצבתי מיקרופון ממש מולה, והיא היתה עם כיסוי עיניים ולא ידעה. כל החקירה הוקלטה, והיה לה קשה לשמוע את הדברים שאמרה ולחוות הכל שוב. היא התכווצה בפחד וכאב כל פעם שהחוקר התעצבן ונשמע הרעש מבשר הרעות של רשרוש הניילון של האטבים, שקשוק השלשאות, התנועות הנמרצות של הקימה מהכסא ואז אנחות הכאב שלה.
במיטה הזדיינו והגמרתי אותה בירידה אך שוב לא גמרתי בעצמי.
היא שבה להתייפח, התהפכה במיטה ואמרה : "אני מצטערת שאני כזו מאעפנה". חיבקתי אותה ואמרתי לה שהכל בסדר. באמת שלפחות לגבי אמש, עצם הדומספייס נתן לי סיפוק. היה לי עצוב שהיא מרגישה ככה, ולאורך היום הייתי במחשבות, האם אפשר יהיה לגשר בכלל על הפער הזה, והאם כימיה מינית מיידית לא אמורה להיות שם כבר בהתחלה.
נסעתי שוב לחדרה, ביום השלישי ברציפות. בסוף הזמן עם היורש נפגשתי עם הפיינליסטית ליד הקניון. דיברנו בבוקר בצ'ט והיא הציעה שניפגש. הזמינה אותנו ליין ופטריות פורטבלו על הטיילת בקיסריה, עם השקיעה המרהיבה, ושוחחנו בחברות ובאהבה. הרגשתי קרוב אליה, ואני ממש שמח שאנחנו ביחסים טובים שכאלו.
כשחזרתי מחדרה הלכתי לישון. התעוררתי לקראת שלוש לפנות בוקר. לשמחתי העלמה גם ישנה בערב והתעוררה בשעה דומה, שמחה לבוא חרף השעה ההזויה (יש מימד חזק של אימה הלילה...) והיא כבר עשר דקות יושבת ומחכה שאסיים לכתוב. אז זהו בינתיים. צ'יקות.
לפני 15 שנים. 8 בדצמבר 2008 בשעה 2:31
