מתחת לפרווה

הבוקר צללתי לגנים היפנים מהמרינה דייברס, המועדון בו הבן שלי עובד (הוא עדיין בחופשת מחלה). האווירה שם הרבה יותר רגועה ונעימה מהמועדון הגדול הקבוע. 

הסירה הכילה רק חמישה צוללים, סקיפרית חיננית בשם רוני ומדריך שאמנם היה קצת dick רועש וטיפה אגרסיבי לטעמי, אבל גם הצחיק, נתן טיפים טובים וירד להציל לי את המצלמה שנפלה כשניסיתי לעלות לסירה בים הגלי בסוף הצלילה הראשונה (28 מטר, 37 דקות).

גם הצלילה השניה היתה ממש יפה וארוכה, ולקראת הסוף מצאנו צב גדול נח מתחת לשונית אלמוגי אש. 

מנהלת הדלפק, אישה יפה ואפופת קסם מיוחד סירבה לקחת ממני כסף כי אני אבא של ל׳. (זה היה אמור לעלות 400 ש״ח 😲). יצאתי משם overjoyed.

תקשרתי עם חברי הקבוצה וצילמתי אותם לבקשתם. תקשורת עם זרים הפכה לצורך קיומי עכשיו כשאני לבד. בעשור האחרון די נחבאתי אל הכלים... אני מאוד רגיש (כנראה מדי) לרעש, קולניות, המולה, מבוכה, דחיה, אי-קשב... אבל עכשיו אין ברירה, אני חייב לצאת מהקונכייה שלי אל הים הפתוח ולהתמודד עם האתגרים שהחיים מזמנים לי.

אתמול כתבתי למישהי שאני בצד של פרחי הבר והאלמוגים. לא נפגע בכם ובבקשה אל תפגעו בנו.

באחת השיחות עם הבן שלי הוא אמר שהוא מנסה ללמוד לשלוט ברגשות שלו. 

השבתי שזה נושא מעניין מאוד, ויש הבדל אם זה נעשה בדרך של ויסות, קשיבות והשלמה, או בדרך של ניתוק, בריחה והדחקה.

הוספתי שאני דווקא אוהב את הרגשות העזים שלי ולא הייתי רוצה לדכא אותם. 

הכאב, הדמעות, הדכאון והחרדות מגיעים גם עם יכולת לאהוב בווליום מאוד גבוה ובתשוקה עוצמתית ואינסופית.