אמש א׳ חברי צלם הטבע האילתי לקח אותי לג׳ולי רוג׳רס (בר יין ״סודי״ של מקומיים מביני עניין) ושוחחנו עמוקות בעודנו לוגמים יין אדום איטלקי ומנשנשים דברים טובים.
לפנות בוקר תכננתי לצלם בעמודי עמרם, אך בגלל שהלכתי לישון מאוחר, כשהשעון צלצל ב5 הייתי עדיין עייף ומטושטש והמשכתי לישון עד 6. קמתי מזומם על עצמי ועל החיים ואפילו רקדתי קצת מול המראה אחרי ארוחת הבוקר, כשעליתי על חליפת צלילה.
זה לא היה תענוג גדול לצלול עם קבוצה ולהיזהר כל הזמן לא לחטוף סנפיר לפרצוף. המדריך היה קצת רקטום ובסוף הצלילה אמר שסימן לי לצלם כל מיני דברים אבל אז ראה שהזוויות שלי לא טובות. הוא התפאר שהוא צלם תת ימי ומורה לקולנוע עשרים שנה.
אמרתי לעצמי לא להתרגש מsuch an obvious shmuk.
בצלילה עצמה הרגשתי קצת בודד, ועלו חרדות שהצלחתי להכיל ולמתן. הצלילה היתה ארוכה (50 דקות) ואחרי שיחה אמוציונלית ואמפתית עם השמנמנה המקועקעת ירוקת העיניים המקסימה בדלפק חזרתי למלון ברגשות מעורבים.
אחה״צ אספתי את הבן שלי שחזר לדבר (בשקט) ונסענו לבאר עברונה לראות צבאים בgolden hour ואחר כך לדקלי הדום, לבריכות הפלמינגו ולמתקן טיהור השפכים (איפה שיש המון ציפורים). למרות שהוא גר כאן כבר כמה שנים במצטבר הוא מעולם לא היה במקומות הללו וממש התרגש לראות את הבמבים. (ראינו כ20, בשלושה מקבצים).
סיימנו אחרי השקיעה במסעדה ההודית לבקשתו. הוא הרגיש מאוד בבית ואמר שמתגעגע להודו ושהמקום היחיד בארץ שלא עושה לו קרינג׳ חוץ מאילת זה נתב״ג.
אני יכול להבין אותו.
אחרי שהחזרתי אותו הביתה חזרתי בחושך למלון לשתות, לבכות, לקחת כדורים ולהירדם בצורה עקומה כמו כל לילה.
ואיך שפרסמתי היתה אזעקה.
עוד כמה יותר גרוע צריך להיות עד שיתחיל להשתפר?
