לאחרונה אני מרגיש שלא מבינים אותי.
בחודש מאז שהכרתי את העלמה נראה לי שדי התבודדתי חברתית. אני בקושי יוצא, כמעט ולא יוזם תקשורת, ולא נפגש עם אנשים וזונות. משתדל להימנע ממצבים של פיתוי אפשרי. נוצרה אצלי התחושה המלוכלכת הזו שלפעמים מגיעה, של רוויה מכל הבלאגן והג'יפה של הביצה, מהניכור והזוהמה של הדייטינג והמסיבות וחלופת פרטנריות אינטנסיבית.
אנשים שמכירים אותי רק מהשנים האחרונות חושבים שתמיד הייתי בליין אקסטרימיסט ושרליל בלתי נלאה, למרות שאם כבר יש לי דיפולט, זה דווקא להיות בזוגיות ארוכת שנים.
גם בכתיבה, היות שאני מונע מעצמי לכתוב על כל מיני רגשות משיקולי טאקט ותועלת, למדתי להצפין חלק מהמסרים. רק שלאחרונה נדמה שרק אני מבין את הקוד...
אני מזכיר לעצמי שזו תקופה קשה מבחינה אובייקטיבית, ושגם הקשיים האחרים שאני חווה הם טבעיים ומובנים. העלמה עוזרת לי להבין את זה, בחיוך השקט שלה ובדברי הטעם שהיא אומרת. היא דומה לי בהרבה מובנים, בהתייחסות המקורית שלה לדברים ובהכרות שלה עם מקומות תודעתיים לא שכיחים. אני פתוח איתה ומצליח לדבר איתה על הכל.
בתקופה זו אני צריך להיזהר. ללכת על קצות האצבעות. לא להרעיד את הקורים.
לשלוט לפחות במעשים, אם לא במחשבות.
לפני 15 שנים. 9 בדצמבר 2008 בשעה 7:27
