מתקשר לילד להגיד שאני לא יכול לבוא היום. (באמת יפה מצדה שהחזירה את הפון סופסוף)
הוא מתאכזב.
כבר יומיים בבית עם כאב ראש. לא הולך לבצפר. ציפה לבואי.
אני לא יכול לבוא. אין לי איך. הפקדה בינלאומית של 7000 ש"ח עבור עבודה שעשיתי עוד לא הגיעה, למרות שהובטחה כבר בתחילת השבוע, וכל יום מאז.
מנסה לחנוק את הבכי שעולה. הקול שלי רועד. אני בטוח שהוא שומע.
אני אומר לו שאני אוהב אותו, שעצוב לי שאני לא יכול לבוא.
שיעשה אמבטיה חמה, שיבקש מאמא שתעסה לו את השכמות. שינסה לחשוב פחות, אולי. שינסה לנוח.
תמיד הייתי מבריא אותו. מאז שהיה תינוק. כמה שעות איתי, והוא היה כבר בריא.
2000 ש"ח כל חודש מזונות. מאז שהיא עברה לחדרה, זה עוד סכום דומה בחודש על נסיעות לחדרה וההוצאות הנלוות.
הוא חולה ואין לי איך להגיע אליו. הוא שואל אם גם ביום ראשון לא אוכל להגיע.
מסיים את השיחה עם נשיקה, ממש לפני שפרץ הדמעות והזעקות עולה לי, ולא מפסיק.
לפני 15 שנים. 11 בדצמבר 2008 בשעה 11:29
