אתה יכול להיות בנזוג נהדר, לתרום מעצמך, להשקיע, להיות פתוח ותקשורתי ואוהב ומכיל.
אתה יכול להיות אבא מופלא, להשקיע זמן וכסף ותשומת לב ונסיעות אינסופיות ואהבה והקשבה, גם מתי שהכי קשה לך ואין לך מאיפה לתת. ולהילחם כשמערימים עליך קשיים, ולספוג את האגרסיות שלא מגיעות לך אבל רק אתה מוכן לספוג.
אתה יכול להיות חבר טוב ולהקשיב ולייעץ ולתת לאנשים מילים משנות חיים.
אתה יכול להתאמץ ולזקק את היצירה שלך, להתאמן ולחפור עמוק יותר, להשתפר, לשנות, לעבוד. לתפור ללקוחות את הגלימה המדוייקת בשבילם, להכיל את הניואנסים הכי דיסוננטים של נפשם המעורערת. לעבוד בצורה מצפונית.
אתה יכול להילחם ברקע הקשה שממנו צמחת, לעשות עבודה עצמית בדיוק במקומות שהכי קשים. לפתח מודעות, להגיב במתינות, להתבגר, ללמוד. לשנות דפוסים, לשפר מהלכים, להפיק לקחים. לחשוב חיובי. לעשות פעולות.
והן לא ירצו לעזוב אותך כי טוב להן, אבל מה איתך.
והוא לא יעריך לעולם וזה לא מקומו להעריך, כל מה שאתה נותן לו מגיע לו, ובגלל הנסיבות הוא גם מקבל הרבה פחות ממה שאתה נותן.
ולהם לא יהיו את המילים לתת לך חזרה כשתצטרך
והם יצרבו את הדיסק, ולא יגיעו להופעה, וברדיו כרגיל יתעלמו, ואף אחד לא יגלה אותך או ישקיע בך.
ועדיין תישאר עני ואומלל ולבד, ולאף אחד לא יהיה איכפת כי ככה זה. המקסימום שלך לא טוב מספיק.
והדבר היחיד שהופך את הכל לנסבל גם ילקח ממך
ותצטרך להתחיל מהתחלה, שוב ושוב
ולהמשיך לפרפר כמו מטורף רק כדי לשרוד
ורוב הפעולות שתעשה יכשלו
וכשתגייס את מירב כוחותיך ואמונתך זה גם לא יעזור
והמינוס האדיר שממנו בקעת לעולם לא ייסגר.
כמה שלא תנסה ותקווה ותאמין.
אומרים שיש אחר צהריים היום.
אני מקווה לא לראות אותו.
לפני 15 שנים. 11 בדצמבר 2008 בשעה 10:50
