הבוקר בכיתי אצל ארנולד הספר.
אתמול בכיתי אצל רן האוסטיאופת.
אני בוכה עם לקוחות, במהלך שיחות טלפון, באוטובוסים ועל המכשירים בחדר הכושר.
הכאב שנפלט כמו גז רעיל משכבות טקטוניות של רגשות אהבה סאדומאזוכיסטית שנערמו במהלך 19 שנה זה לא משהו שאפשר להכיל בקלות.
המצאתי עוד כמה טריקים כדי להשתלט על השתיה.
החלטתי חד משמעית שרכישת אלכוהול תיעשה אך ורק בימי שישי ואמורה להספיק לכל השבוע.
ביום שישי ארשה לעצמי להתפנק קצת יותר, אבל ביתר הזמן אנחנו מדברות על נוזלים משפילים כמו ג׳ים בים רגיל וקוורבו גולד. כאלו שלא מרשימים את החיך ולא מרוממים את האגו בחזיונות של גדולה ויוקרה. המטרה של השתיה במהלך השבוע כרגע היא למאוס בה.
אמשיך למזוג כמו היום במדידה מדויקת 280 מ״ל (7 מנות משקה) לתוך כוס לא סקסית. לא אשב עם הבקבוק לידי. אשתה במהירות כמו תרופה. אאחר את שעת לקיחת כדור השינה כי מינון הרעלים לא תומך כרגע ביותר מ5-6 שעות שינה. אם אצליח אנסה להמשיך להפחית, וכשאגיע לפחות מ5 מנות משקה ליום אנסה לשתות יומיים כן ויום לא. אחרי שאצליח לשתות רק בימי שישי אפחית את הכדורים באותה המתודה.
זה לא משנה. במילא רע לי, אני במילא בדיכאון עמוק. אני במילא בכל רגע נתון חשוף במרחק מילה אחת, זכרון אחד או תחושה אחת לסכר רגשי שעולה על גדותיו ומציף את סביבתו. במילא לפחות עד האביב זה ירגיש בעיקר כמו אבל והתפוררות, לצד בנייה סיזיפית בביצה.
במילא שורף לי להשתין, לחרבן ולגמור, לקום אחרי ישיבה, ללכת כמה צעדים. כואב לי לראות ולהרגיש. כואב לי לנשום.
לא כואב לי לחייך כי זה כמעט לא קורה.
למרות כל הכאב והדמעות אני עובד, יוצר, מנקה, מבשל, קונה, רודף משפטית את מי שהרע לי, מטפח, מתאמן, מנגן, מכבס, לומד, מפרסם. כל פאקינג יום.
גרושתי הראשונה נהגה לומר: ״אני אאמין כשאני אראה״. זו לא חוכמה גדולה. האמונה נדרשת דווקא כשהכל נראה כזה נואש, אבוד וחסר תקווה.
