את שלושת הימים האחרונים ביליתי עם היורש לרגל חופשת החנוכה ויום הולדתו ה11 וזה לא היה קל, כפרע עליו. בשלישי בילינו שלוש שעות בחיפוש קדחתני אחר מתנה בשבילו (משחק קופסא "טיסה 501", כמה פוקימונים נדירים, וחבילת גולות מיוחדות), קישטתי את הבית בבלונים ועשינו מסיבת חנוכה עם הדלקת נרות, סופגניות ולעטקס. ברביעי הצטרפנו לכיתה שלו ליום פעילות בסינמה סיטי, שם לקחנו מקום שלישי מתוך אולם קולנוע מלא בילדים מחולקים לזוגות ואוחזים בשלט במשחק טריוויה-חיות אינטראקטיבי (היה קשה להגיע לשם ובחזרה בתחבורה ציבורית במזג האוויר הסוער), והיום היינו בפסטיבל הילדים בהיכל התרבות (שהיה לא ממוסחר ובטעם נוסטלגי במובן החיובי, ומסתבר שקרן פלס לטעמי, לפחות מרחוק, ובמיוחד עם הסנדלים הקינקיים עם העקבים הגבוהים שנעלה, ואיך שנופפה באצבעה כששרה את השורה "אתה שמושך לי תמיד בצמות" מתוך "אמת או חובה" במחרוזת שירי הפסטיבל לדורותיו).
בין לבין היו הרבה משחקים והשתובבויות, וגם הצבת גבולות, בעיקר בעקבות נושא הסלולארי החדש שקיבל מסבתא, והלחץ והעלבונות שהטיח שהדגם לא מספיק יוקרתי. (הנוער של היום...) . העלמה באה בערבים וסייעה. נראה שהוא מאוד מחבב אותה, היום כשהסתובבנו הוא שאל פעמיים בעודו מצביע על מישי שצעדה ברחוב "נכון שזו נראית כמו העלמה?" (הוא כמובן השתמש בשמה האמיתי).
אני מרגיש עיף ושאוב, אבל עכשיו מגיע הסופ"ש ועימו הזדמנות לזמן איכות משמעותי עם העלמה. יש לי נטייה מעצבנת ולא רצונית לראות שחורות במצבים כאלו, כנראה פרי שנים של אכזבות. אני לא יודע למה לצפות, ואם מותר לצפות. בכל מקרה הרי עדיף פשוט לזרום. הבעיה עם זרימות חופשיות היא שהדברים לא פעם זורמים אל הביוב, כמי הגשמים שמצטברים בצדי הכבישים.
לפני 15 שנים. 25 בדצמבר 2008 בשעה 17:50
