מתחת לפרווה

מצאתי בארכיון ביצוע שלי מ2008 לשיר ״וידוי״.

הקלטתי אותו בליל סופת דמעות אחרי הפרידה הגדולה הראשונה מתהום.

רציתי להעלות אותו כי הרגשתי שהוא רלוונטי (הוא עלה בזמנו רק לMySpace) אבל נראה לי לא מתאים להשתמש בתמונות ישנות.

מאז ספטמבר ארבתי לערב גשום של ממש כדי לצלם בשכונת פלורנטין שהיתה זירת ההתרחשות של רוב הקשר, עקבתי באדיקות אחרי התחזית השעתית והלילה סופסוף הבשילו התנאים (רציתי שהסמטאות יהיו מוצפות ורוויות והאוויר צלול ופריך). התעוררתי ב2:30, הגעתי לשם ב3 וצילמתי עד אור ראשון.

לאחר שהקלטתי את השיר ב2008 דיברתי עם חברה נבונה על כך שאיכשהו לא הרגשתי מוזר לשיר במין נקבה. ייחסתי את זה לחיבור שלי למה שנהוג לכנות ״הצד הנשי״, אבל היא הסגבירה לי שזה בכלל שיר של גברים. הוא הולחן ונכתב על ידי גברים, ולראייה בשורות הראשונות הדוברת מתארת איך הוא ראה אותה לראשונה, אבל זה בעצם זכרון ויזואלי שלו ולא שלה.

את השיר שמעתי לראשונה כהדרן בהופעה של יהודית רביץ באולם ויקס במכון ויצמן, בסיבוב הנצחוני של ״באה מהאהבה״. הייתי בערך בן 13 ויצאתי מרוסק לגמרי, עם תחושות רבות עוצמה שהמשיכו ללוות אותי בימים (ובשנים) לאחר מכן.