החבורה העליזה נשארה ללילה נוסף בהארטברייק הוטל. היה ניכר שנעים ונוח להם כאן ואיתי. השמשית אמרה שארוחת הערב הטבעונית שהכנתי לה בערב השני הייתה הכי טובה שאכלה כל השבוע שלהם במרכז (כרובית, ברוקולי, טחינה, טוסט וסלט).
בלילה ישבתי איתם עד כמעט חצות, מה ששיבש לי את מועד אכילת ארוחת הערב, השתיה ונטילת הכדורים לילה שני ברציפות. זה גרם לי לשתות יותר ממה שתכננתי כי לא הרגשתי מנומנם גם אחרי הכדורים והיה לי כיף לשמוע מוזיקה ולצחוק איתם. פיציתי על זה אתמול בלילה בשתייה מועטה מאוד והצלחתי לעמוד באתגר השתיה שבוע שלישי ברציפות.
אתמול בצוהריים התווספה חברה של השמשית שחזרה מטיול בהודו וגם היא התלהבה מאוד מהשטיח. התביישתי קצת שמראה שתי נסיכות קסומות, סמוקות לחיים ושופעות רוח נעורים ומתיקות רובצות במלוא הדרן בנינוחות מחוייכת על השטיח הצמרירי והמפנק שלי לא השאיר את הליבידו שלי אדיש כלל וכלל.
אחה״צ הבנתי מה הקטע עם כלבה.
הילדים הלכו ליפו לראות את השקיעה וביקשו להשאיר את הכלבה איתי כי היא כבר רצוצה מכל הקילומטרז׳ שגמעו איתה בימים האחרונים. החזרנו את הסדין לספה כי היה ברור שהיא תקפוץ על ההזדמנות. עבדתי באולפן כשעה, וכשיצאתי מצאתי אותה רובצת על הספה במבט עגמומי. אמרתי לה בחביבות: ״ג׳ואי, רדי מהספה״ והיא בהתה בי, מנסה לפענח אם היא אמורה לציית לי או לא.
התקרבתי ועודדתי אותה בטפיחה קלה, ומאותו רגע היא התחילה ללכת אחרי. חזרתי לעבוד באולפן כשהיא יושבת לרגלי, ואני מלטף אותה ומשוחח איתה: ״אל תדאגי ג׳ואי, הם יחזרו בקרוב. מה, את מרגישה בודדה ועצובה? גם אני ככה כל הזמן…״.
הנוכחות שלה עודדה אותי והמשכתי לעבוד חרף העייפות, כשאני מנגן על הקלידים ביד שמאל ומלטף אותה ביד ימין. כשהייתי צריך את יד ימין בשביל להקליק על העכבר היא תחבה את חוטמה בנחישות אל תוך כף ידי כדי להזכיר שיש לי תפקיד חשוב כאן.
כעבור רבע שעה היא זקפה את אוזניה ורצה בשמחה לכיוון הדלת, ואז שמעתי צעדים מתקרבים ואת הדלת נפתחת. הילדים חזרו עם זר פרחים צבעוני ומקסים בשבילי (הבן אמר שזה היה רעיון של השמשית) וסיפרו שהייתה שקיעה מאוד יפה. לפנות ערב נפרדנו בחיבוקים והם המשיכו בדרכם אחרי 48 שעות כאן.
הוא חזר ואמר שהבית ממש יפה ונעים והשבתי שאני מקווה שיבואו שוב בקרוב.
היה נחמד שהבית קצת התבלגן והתלכלך, שדברים זזו בלי שהזזתי אותם ושפעמו כאן עוד לבבות.