מתחת לפרווה

נרשמתי לשבוע אימוני הגיטרה החשמלית האינטנסיבי ליד שיקגו ביוני, קניתי כרטיסי טיסה והזמנתי מלון. איזה פחד. 

בבוקר בכיתי אצל המתלמדת החדשה של רופא המשפחה המצויין שלי. המתלמדת הקודמת והיפה מדי בהגזמה היא זו שגרמה לי להתחיל לקחת ברצינות את הבריאות שלי ב2018. גם החדשה מקסימה ממש. 

סיפרתי לה על הגירושין, על הפוסט טראומה מאז המלדיביים, על ההתמודדות וכל מה שאני עושה במטרה להיבנות מחדש, בעודי מבקש להתקמצן פחות על הxanax כדי להצליח להפחית את השתיה. 

כדי להרגיע את חששה לספק לי עוד סמים אמרתי: ״אני אחראי, תאב חיים ואופטימי״, בעודי רועד ומתכווץ והדמעות זולגות מעצמן. (כשהדוקטור נכנס והצטרף לפגישה שאלתי אותו איפה הוא מוצא אותן. הוא אמר שהן מגיעות אליו ללא התערבותו והופתע לשמוע שהייתה לה את היכולת לבחור בו וכך עשתה). 

כמה כוחות ואומץ הייתי צריך כדי לעשות את המהלך בנחישות והמהירות הזו. זה לא היה מצליח אחרת. היום זה בדיוק חודשיים מהגט, וחמישה חודשים פחות שישה ימים מהרגע שהחלטתי שאני רוצה בו. 

לא פלא שאני תשוש ודליל, מרוסק ושבור. אני צריך קצת חופש ורוגע, 

וכמו שהמתלמדת החדשה המליצה לי לפני שנפרדנו: ״הרבה חמלה לעצמך״.