אני שוקע במערבולת שסוחפת אותי למטה.
אתמול בערב, אחרי שנאבקתי בהגשת הבקשה לESTA, הכנתי צ׳ילי קון קרנה וחיטאתי את השירותים והמקלחת; התיישבתי בסלון ללמוד ולהרכיב את ציוד הצילום התת ימי החדש שרכשתי ושישב בסבלנות יותר משבוע על השולחן בסלון עד שאמצא זמן ופניות להתייחס אליו.
(סליחה על הפסקה הבאה)
אחת הרכישות היתה עדשת מאקרו שכנראה לא אוכל להשתמש בה כי הpinch bolt שמחבר את המסגרת של הפילטרים לwaterproof housing של הgopro נשחק והתרחב ומפתח האלן פשוט ״שוחה״ בתוכו ולא מצליח לסובב אותו. התאבקתי והתעצבנתי על זה עד כמעט 2 בלילה. קרוב לודאי שרק החמרתי את הבעיה, והפתרון האפשרי היחיד הוא להזמין מסגרת חדשה, מה שלא יהיה נורא יקר אבל גם לא יאפשר לי להשתמש בעדשת המאקרו בגיחה הקרובה.
החברה הקליפורנית ממנה הזמנתי שלחה לי לפני כמה ימים מייל שמתעניין בשביעות רצוני מהרכישה. ניצלתי את ההזדמנות וכתבתי להם שאני די מצטער עליה ותיארתי את הבעיות שהטרידו אותי כל הערב. כשהתעוררתי חיכה לי מייל תשובה מהם עם אמפתיה והצעה לעזרה בזום. הם באמת בסדר.
זה עניין קטן. אם לא הייתי כל כך מרוסק, תשוש, מדוכא, רווי כאב ואכזבה, מורעב רגשית ומינית, מבודד חברתית, עם אובססיות מופעלות בווליום גבוה ורגרסיה בהתמכרויות כל העניין היה נופל תחת קטגוריית ה״לא נורא חבר ישנן צרות גדולות יותר״. העניין הוא שיש לי *גם* צרות גדולות יותר.
הברכיים ממשיכות לכאוב ממש. (התעוררתי מהשעון הרועש בבוקר כאוב מאוד עם הברכיות וללא סד לילה). איזו תחושה חרא זו, שהגוף בוגד עד כדי כך שאי אפשר לעמוד ולהמשיך בדרכי בלי כאב חד. הרב קו שלי הפסיק לעבוד, והיום גם איבדתי אותו כשניסיתי לקנות את הxanax שנרשם לי, כי מסתבר שאין מלאי בכל הארץ חוץ מקופסה אחת בסופר פארם בכיכר רבין. צפונית יפהפיה וקצת יותר גדולה ממני כתבה לי במסנג׳ר ״שייך לך?״ עם צילום שלו. עברתי בביתה כשסיימתי את ענייניי בצפון העיר וניסיתי לסדר את השיער כשעליתי במעלית בתקווה שהיא תזמין אותי לקפה. היא לא הזמינה, אבל הבעתי בפניה את הוקרתי על אור ביום שחור.
הייתי שם כי נסעתי בפעם השניה ללקוח שלי, לעזור לו להעלות את אלבומו הראשון לסטרימינג ביום הולדתו ה85. אני מאוד גאה בפרוייקט הזה, ומאוד אוהב את האיש ופועלו. איך שהוא פתח לי את הדלת הוא אמר: ״אתה נראה תשוש!״ ולצערי נראה לי שהדבקתי אותו קצת במלנכוליה התהומית שלי. אעלה לכאן קישור לאלבום כשכל השינויים שערכנו יעודכנו. (זה לוקח כמה ימים, הוא החליף את עיצוב העטיפה וכו׳).
אני שותה בקבוק בערב בימים האחרונים. הכאב נוראי, הלחץ בלתי נסבל. הדמעות לא פוסקות.
אחה״צ עברתי בoff-פלורנטין לאסוף ציפה חדשה לכרית החיבוקי בצורת דילדו ענקי שלי לאחר שהריצ׳רצ׳ נקרע בקודמת במהלך הכביסה. אני מנסה לתחזק ודברים גומלים לי בהתפרקות (מוטיב חוזר). אחר כך נסעתי למרכז העיר למסור את המוניטורים האולפניים היקרים לתיקון.
מחר בבוקר אני נוסע לאילת לצלול עם הבן שלי.
אפסו כוחותיי, ממש. לא יודע אם אצליח לארוז הערב. (ציוד צלילה, ציוד צילום, ציוד צילום תת ימי, תרופות מרשם ותוספי תזונה, בגדים, תמרוקים, ציוד האזנה למוזיקה, גיטרה וציוד נלווה, מסמכי צלילה, מה שכחתי מה שכחתי? מפת סימון שבילים. מקל הליכה. שקית מים ושלוקר. את חפיסת הקונדומים שעדיין לא נפתחה מאז אוגוסט. מה עוד שכחתי? כסף. גזייה, קומקום שטח. כוסות שטח. לחדש ביטוח צלילה, לסרוק צלילות אחרונות מיומן הצלילה. מה עוד? קפה, כפית, בגד ים, מגבות. סמים פסיכדלים, רב שקע, כבלים ומתאמים).
אני לא חושב שאי פעם הרגשתי כל כך רע, וזה לא שהחיים עד עכשיו היו הליכה נינוחה בשדה פרחים ביום אביב בהיר וצח.
הבדידות צורבת לי בעצמות. אני אקרובט שמלהטט ללא קהל עם 7 כדורים באוויר בעודו מהלך עירום עקב בצד אגודל על חוט תפירה בליל סערה מעל מכתש רמון עם סכין טקטית נעוצה בלבו וחרבות מפלחות את ברכיו.
המערבולת שואבת אותי פנימה לעומק. אני לא יכול לנשום. אני לא יכול להיאבק. אין יד שתושיע. אין טעם להתנגד. או שהמערבולת תהרוג אותי, או שהיא תפלוט אותי במקום רחוק, חדש וזר.