היתה לי עכשיו שיחת פון מאוד עמוקה ומשמעותית עם חברת קהילה ותיקה שreached out.
היא תהתה למה לאחר חמישה חודשים אני עדיין מדמם בכזה כאב עז, והאם יש לי המופיליה (״מחלת המלכים״) שמונעת מהדם להיקרש, למרות שלכאורה אני עושה את הפעולות החיוביות, הנכונות והבריאות.
באופן אירוני בדיוק לפני השיחה נפצעתי מפותחן הבקבוקים בצורת עטלף שלי ויש לי דימום פנימי בולט ושחור באגודל שמאל שאני מקווה שלא יפריע לי לנגן..
שוחחנו במשך שעה בזמן ששקיעה מדהימה התהוותה מול עיניי מעל מפרץ אילת. היא היתה מאוד קשובה, שאלה שאלות והאזינה בסבלנות נדירה ועם תובנות משמעותיות.
לקראת הסוף בצבצה בי הכרה שיתכן שהכאב והצער הם העוגן היחיד שנשאר לי, ולכן נפשי נאחזת בהם. אין שם תקווה, שמחה ועונג. אבל יש שם ביטחון. המשמעות של הרפיה מהכאב, האבל והצער הזה היא להמשיך לחיות.
וזה מבעית אותי.
להיות הגיבור המיתולוגי שרואה שהכפר נשרף עד היסוד, המשפחה נטבחה. הרכוש נבזז. לא נשאר דבר ואין שום ברירה אלא להשאיר הכל מאחור ולהתחיל במסע אל הלא נודע.