התזונאית שלי נהגה להגיד שבינג׳ים של אכילה רגשית לא מופיעים בבת אחת, כמו שגשם לא פתאום מתחיל לרדת באמצע יום שמשי, חמים ובהיר. קודם יש רוח, השמיים מתקדרים. הטמפרטורות צונחות. יש סימנים.
הבוקר התחיל חיובי למרות הלילה הגרוע, תרגלתי מדיטציה, פיתוח שמיעה ואפילו שברתי קצת שיאים במשחקי המוח. נתתי אימון טוב בג׳ים. כשחזרתי הכנתי שוקיים בתנור עם לפת מעלפת. התאמנתי בגיטרה בצורה די ממוקדת. אני מנסה לחזור לשגרה הבריאה שהתערערה בשבועיים האחרונים.
תוך כדי הרגשתי את גלי החרדה, געש, מיניות מפלצתית ודרקונית רושפת, כאב, תשישות, דיכאון, ריקנות, בדידות… גוברים והולכים. הם שוטפים אותי ואני מנסה להחזיק את הראש מעליהם, וכוחותיי אופסים והולכים.
הצלחתי לשכנע אותי רגע לפני הכרזה על The Fuckning ו-ויתור של שמונה שעות העבודה היצירתית שחיכו לי ויתר המטלות והדברים שרציתי לעשות, לנסות לשתות צ׳אי איורוודה במקום וויסקי, לנסות לדבר עם א.נשים במקום להסתגר. להתלבש חם. להדליק דוד. לקחת 3 מ״ג xanax. לסגור את החלונות, כי כבר קר גם בעור וגם בקרביים.
ניסיתי לשנ״צ כי הייתי תשוש מהלילה הדפוק אבל התעוררתי אחרי 15 דק׳ בשניה שהצלחתי להירדם מאותה חרדה ומאותם סיוטים שרדפו אותי בלילה.
התכתבתי עם קוראות/חברות שהציעו עזרה.
הן אהובות ויפות וטובות לב וכוונות. הרבה פעמים א.נשים לא מדויקים לי שלא באשמתם. הרבה פעמים אני רק צריך שיהיו איתי, בלי הצעות, בלי פתרונות, בלי עוד מטלות שגם כך יש לי יותר מדי מהן. בלי שיפוטיות, או מה שמתפרש אצלי ככה. עם הבנה, הכלה, אמפתיה. עידוד לבטא. אופטימיות זהירה.
בינתיים התקשר הטכנאי מהמעבדה בבני ברק להגיד שהמוניטורים (היקרים מאוד) שלי מוכנים. היתה לאחד מהם בעיה מינורית אך טורדנית, והפקדתי אותם בידיו לפני שנסעתי לאילת. זה נראה כמו רעיון טוב לנסוע להביא אותם אם אני במילא לא יכול להיות פרודוקטיבי בעבודה.
בני ברק זה כוכב לכת אחר. מסתובבים שם המון ילדים שלא מסתכלים לפני שהם חוצים את הכביש כי הקדוש ברוך הוא שומר עליהם. זה היה מלחיץ מאוד וכמעט דרסתי כמה מהם. היה קשה למצוא את המקום. הוא רצה מזומן. יצאתי לשוטט בחיפוש אחר כספומט. כשחזרתי התברר שאי אפשר להניע את הרכב כי הוא בחניון תת קרקעי והמנגנון של הכרטיס החכם לא עובד. הוא וחבריו עזרו לי לגרור ידנית למקום בו כבר היתה יותר קליטה ואיכשהו הצלחתי לשחרר את הנעילה (״יש אלוהים!״ הכרזתי בשמחה. הם נראו פחות מופתעים ממני).
סיבוב של ארבע שעות למרחק של 8 ק״מ כל כיוון. יכולתי להגיע לאילת בזמן הזה.
כל הזמן הרגשתי איך החרדה משתוללת, המיניות רושפת, העצבים חשופים. זה גדול עליי? אני לא באמת יכול להתמודד עם זה? ידעתי שהפרידה תהיה קשה מנשוא, אבל האם זה באמת ינצח וישבור אותי? האם המערבולת תשאב אותי לקרקעית ותשאיר אותי שם? התהליך מרגיש כמו פינוי פצוע אנוש מתאונת דרכים קטלנית ברכב הפרטי בזמן רעידת אדמה ומטח מטאורים. זה מלוכלך, מבולגן ומאוד לא אלגנטי.
הבייבי בייבי סטפס שאני עושה נושאים קצת פירות.
כבר היו לי כמה וכמה מאצ׳ים באפליקציות (טינדר וקיופיד). רובן מבוגרות ממני, מה שמרגיע. העזתי לשלוח הודעות למי שהרגשתי שהפרופ שלה מאפשר לי לשאול משהו שלא הורג מקרינג׳. חלקן ענו.
עם אחת היתה לי וידאו צ׳ט בת שעה אמש. היה נעים, הייתי אני. יש לה אח מבוערת בביתה הכפרי ליד ויתקין. יש איזה דייט או שניים אפשריים מתהווים באופק.
האגו שלי מרוסק מספיק להודות שקשה לי כבר עם הלבד הזה. אני בודד מדי להיות גאוותן. חסר לי מגע, חיבוק, להיות חשוב למישהי. הניצוץ בעיניים. החיבור. החיוך. הליטוף. התקווה. על סקס אני עוד לא מעז לחשוב. אבל כנראה שאזרום בשמחה למזמוז חמים. אני קופא וקמל. אני צריך חום אנושי.
התחוור לי שאני לא מתכנן לי זמן לעיבוד רגשי. זמנים בהם אני יכול להזמין את החרדה למסיבה, להכין לה תה עם שיבה, להגיש לה עוגיות, לתת לה להתבטא ולהקשיב לה.
לתת לדיכאון זמן לעשות מה ש*הוא* רוצה ולא מה שהאגו שלי חושב שיותר מועיל לעשות בזמן הזה.
אם אני מנסה לחנוק את הכל בפרודוקטיביות כל הזמן, מה הפלא שזה מתפרץ ותובע את מקומו?
יש שם המון כאב שצריך מקום וזמן.
איך מאזנים את זה עם כל מה שאני רוצה וצריך לעשות וגם כך לא מספיק? את מה להזניח? את הבריאות? הנגינה? הלקוחות? הנקיון? הכושר? ההרזיה? החזר החובות? מערכות היחסים? היצירה? הכתיבה? המשפחה? האחריות? בישול בריא וקניית מצרכים? שירה? קריאה? אנימציה? שיעורי בס? צלילה?
אני לא יודע.
אני באמת כבר לא יודע כלום.
המוניטורים נשמעים נהדר בחזרה בבית על הסטנדים באולפן.