מתחת לפרווה

2am זו השעה החדשה בה אני מתעורר במיטה ללא סד וללא אטמי אוזניים (ולרוב גם לא מכוסה) ומנסה להקיש איך הגעתי לשם ובאיזו שעה.

הלילה לדעתי בכלל לא לקחתי כדורים. אחרי שסיימתי את שעת העבודה השביעית לאתמול עם הלקוח השני אכלתי סלט וביצה קשה, וערכתי אימון פיתוח קול ושירה (30 דק׳) ואימון גיטרה מלא (כמעט שעתיים). שתיתי וויסקי 46% תוך כדי. כיביתי את המחשב והאורות הצבעוניים והטענתי את הפון. אין ראיות שעברתי לסלון.

זה נראה כאילו ניסיתי להיות בסדר אבל שכחתי את הכדורים, האטמים והסד ופשוט התעלפתי מהתשישות והשכרות. לא כיוונתי את השעון החדש ל5 כפי שתכננתי. הוא קאסיו אנלוגי שעושה פרררררררררררררר כמו הקודם שהפסיק להאיר, אבל למרות שהזמנתי אדום כמו שהיה לי קיבלתי שחור. זרקתי את הישן בדמעות, כמו כל מה שמזכיר לי את חיי הקודמים, רווי הכאב, הבדידות, האכזבה, הניצול וההתעללות. 

it doesn't spark joy, it sparks oy. 

יש בי איש בוגר שמנסה לפעול במיומנות ובאחריות כדי למצוא את המשעול החוצה מהיער הזה.

ובוער בי נער קיצוני שדורש לשים קץ ל lying around shit תיכף ומיד. 

למחר, ד״א, נדחקו 12 שעות עבודה שדורדרו לשם מהימים הקודמים. 

זה לא בריא. צריך לפטר גם את המאמן, גם את ההנהלה וגם את השחקנים. צריך לשרוף את המועדון ולרסס את כר הדשא בגרפיטי סגול עם הכיתוב ״Let's go Crazy". 

הבן שלי חגג אתמול (זה כבר שלשום יא אינסומן) 27. 

אני בן 49, בלי תא אחד בגוף שלא משתולל כמו פופקורן בודד בסיר רותח. 

יש לי רק שתי אופציות. להשתגע או להשתגע.