אני חושב שהיום, שנתיים ויומיים אחרי הרגע ההוא בארוחת הערב על הספינה המקוללת במלדיביים המגעילים שמתואר פה כמעט כבדרך אגב אבל בדיעבד היה שבר טקטוני משמעותי...הרגע הכי מכריע בטראומה המורכבת שלי שם.. שמאז אני זקוק למינון יומי של כדורי הרגעה, כדורי שינה, ואלכוהול..
הרגע שאהובתך, הנסיכה שגידלת, אשתך, הבאדית שלך... אפילו לא שמה לב שלא שמרה לך את המקום לידה בארוחת הערב בחופשה היקרה אליה הזמנת אותה בעודך עולה לשלשל ולסבול בחדר ומדגיש שהשארת את חפציך במטרה לשוב (הבחורה שתפסה את מקומך שמה לב לפניה).
אני חושב שהערב, שנתיים ויומיים אחרי, הלב שלי באמת באמת נשבר לגמרי.
לא היה שום טריגר או תנועה סייסמולוגית משמעותית. הלב הלך וקפא. סדקים העמיקו. מערות עתיקות העמיקו וקרסו. אספקת הדם הצטמצמה, הפיה קפאה. הפתחים הצרו והקשיחו.
מה שיכול היה להיות יום הנישואין השמיני התקרב.
התקוות נהיו נלעגות.
הציפיות התכווצו והתפוגגו.
הזכרונות מרים, חמוצים ומדכאים.
העונג קהה מהיכולת להרגיש.
הנפש התנתקה מהיכולת לייחל לעצמה.
האהבה הזו מתה. אני כבר לא אוהב את האישה הזו. הנדרים הותרו. רסיסי הנשמה יתמגנטו חזרה בזמנם.
הכאב הפך להיות האחיזה היחידה בממשות של הקיום, ונשאר הדבר האחרון שעלי להרפות ממנו בשביל באמת להמריא אל החופש.