מתחת לפרווה

אני מרגיש שההרפיה אל תוך דיכאון היא טובה ונכונה, והלוואי ויכולתי באמת להתמסר אליה. זה ממש הרגיש כמו עליית שלב באבל על מות האהבה.

כל השבוע הצלחתי להתעורר יותר ויותר מאוחר, לשמוע מתוך חצי עוררות וחצי חלום את המחשבות הדיכאוניות ולהגיד להן שהן בסדר, אהובות ורצויות. שכבו נא לצדי כאן במיטה הפרוותית הסגולה והבה נמשיך לישון, לחלום ולעבד את הטראומות.

יכולתי להיות סבבה לגמרי עם לא לעבוד, לא להתאמן, לא לנגן, לא לנקות, לא לבשל, לא ללמוד...

...חוץ מהקטע של אי עמידה בהתחייבויות, הפרת אמון, הסתבכות כלכלית, נטישת לקוחות, התדרדרות בטכניקה ואימפוטנציה מוזיקלית, עלייה חזרה במשקל, הכתמים המכוערים על רצפת השיש היפה והמבריקה ויתר המשטחים החדשים והמצוחצחים וכל הדברים שאני רוצה לדעת ולהצליח לעשות כל עוד כוחי במותני ואש בוערת בלבי.

בעיה.

מה שאני לא יכול להתנכר ולהתכחש לו יותר זה הצורך במין הנשי. הן חייבות להיכנס ללו״ז. הנפש תובעת (וטובעת), הגוף דורש, התודעה מצפצפת ומתריעה. הלב מאיים להסתער, להתנפל, להשתגר ב2000 קמ״ש כמו טיל תימני חמוש בתשוקה ופנטזיות, רצונות, צרכים וכמיהה.

טוב לי לנוח, אבל מחר אצטרך לחזור לתכנית, למשמעת עצמית, להפעלת כח. להישרדותיות. לפוליטיקה. 

כמו סימן מהיקום to get a grip ולאשרר את הצורך להנחית ולהנכיח את עצמי במציאות, בעודי כותב התקשר הבן שלי לבשר שהם עומדים לעלות למרכז בנסיון למצוא סידור לכלבה בדרכם למסע ממושך במזרח. אמרתי לו שיש להם הזמנה פתוחה (וגם מפתח) לכל פרק זמן שיידרש.

ביי בינתיים דיכאון, היה כיף. מחר לפנות בוקר אנחנו חוזרות למציאות עם סד בין השיניים ומפרט ביד.