בשבוע שעבר ההיפית הכפרית שהכרתי בקיופיד הציעה שנקפוץ לחיפה איזה ערב לראות כריסטמס. קבענו לאתמול בערב, בלי לדעת שיהיה ליל סערה עם מטחי גשם אדירים וסערת ברקים מרהיבה.
לדעתי שתינו רשמנו הישג שראוי להתגאות בו. אני הצלחתי לשלוף אותה בלילה כזה מהאח המבוערת בביתה והיא הצליחה לשלוף תל אביבי מהעיר.
התייעצתי מבעוד מועד עם ה Protégé הכלוביסטית שלי שהיא גם מקומית וגם מדריכת טיולים בין שלל כישוריה המרשימים, והיא אישרה שמתקיים ״החג של החגים״ וציידה בהמלצות מעולות למקומות נעימים לשבת בהם. (חיפה ממש מפתיעה לטובה בכל ביקור שלי שם).
עבורי זה היה בייבי בייבי סטפ מוצלח ומשמעותי. אני מבין עכשיו למה צעירות ממני בוחרות בי באופן סדרתי. זה ממש נחמד להיות עם מישהי שנולדה עשור לפני; עם הידע, הנסיון, השקט וחכמת החיים הנלווית.
לא פחות משנהניתי מחברתה של ההיפית המגניבה, שמחתי להיות פיכח כל הערב (עד 1 בלילה שחזרתי, כי אני לא שותה בכלל אם נוהג, אפילו לא טיפה), ושאהבתי את עצמי ככה, תקשורתי, לא חרדתי או awkward, וגם לא אובר אמוציונלי.