מתחת לפרווה

היה לי טוב ונעים בדייט השני בעונה השניה עם פיצית.

טוב במובן הטוב. היה לי טוב לראות אותה מתקדמת לאיטה במונית הפיצית באפליקציה, לפתוח לה את הדלת ולראות אותה יוצאת ממנה מורעבת במעיל מנומר ואז אוכלת במסעדה הבוכרית המקומית ולהרגיש שממש טעים לה. 

״השיר שאנחנו שומעות הוא של גוז’גיז'ה מהרטובלי, מהאלבום הרביעי שלה. היא העדן בן זקן של טורקמניסטן״.

וגם ״אלו האשכים של כיפה אדומה״:

(צילום: פ.)

היה לי טוב לראות אותה נהנית לייסר אותי באדישות נינוחה על הספה כשאני בתשוקה עצורה (״מחר אצטרך להכניס על הבוקר את האוטו למוסך כי נשחקו לי הבלמים לגמרי״), היה לי טוב לנשק את כפות רגליה הפיציות (״בלי לשון!״) אחרי שהרשתה לי להוריד את הגרביים הצהובות ולהתחשק איתה, היה לי טוב להפליק לה כשהיא שכובה על ברכיי ומשמיעה אנקות חמודות, ללחוש לה ״אני אוהב אותך פיצית שלי״ ולהרגיש את הtime warp בפעולה, לשמוע איתה אלבום אחרי אלבום משובח, לדבר איתה על דברים שברומו ושבתחתיתו. היה לי טוב שהחמיאה לי שאני חתיך ממש ולראות אותה מתמוגגת ממני, היה לי טוב להמיס איתה קרחונים, לחפון את שדיה כשאני לרגליה בעודה בוחנת את הסימנים על ישבניה במראה הלא סימטרית. היה לי טוב ונעים, ועדיין טוב ונעים לי.

הזמן איתה הוא זמן קסם. השיחות הרציניות היו משמעותיות, גם על החרדה ששפכתי עליה אתמול, גם על החרדה שלה שאחווה אותה כקרה ולא איכפתית, על החרדה שלי לאכזב, על החרדה שלה מנטישה, על כסף.

האמירה שלי שאני מוכן להתאכזב ממנה וגם להיפגע ממנה. ולהיות מחויב ל-לא להיות חמום מוח ולספור עד אלף וגם עד עשרת אלפים כשתדרוך על מוקשים ואהיה היסטרי (איעזר באפליקציה, לא הייתי בהקבצה א׳, הייתי במחששה).

על קובץ הפנטזיות עליה שהורתה לי לכתוב לפני כמה ימים ושתבקש לקרוא כשתמצא לנכון (״אני אוהבת להשאיר נשלטים באי ודאות. זה מכוון״... ״אני אוהב להשאיר שולטות עם הפנים למטה בתעלות לצד הכביש״)  ואופציות לזמן איכות ותעופה אזרחית, על דרכים להפוך את הקשר שלנו לsustainable.

ועל איך שזה לא כל כך הגיוני שזה מקרי שמצאנו אחת את השניה שוב אחרי עשור בצורה שמרגישה כל כך טובה ונעימה.