התקופה הזו מניבה שפע של הזדמנויות לתרגל loving kindness כלפי עצמי.
להרגיש את הכאב במלוא בהירותו היוקדת ולהישאר לשבת איתו, רק שנינו. לא להמתין או לרצות שילך.
לשמוע את החרדות זועקות ולהימנע מהפיתוי לציית לפחד.
לצפות במחשבות מתקרבות, מנקרות, רועמות ובורקות. מטפטפות בעקביות, מנסות לחלחל. להבחין כשהן משנות צורה, מתפוגגות, מפנות את מקומן למחשבות חדשות ולא בהכרח פחות טורדניות (אבל לפעמים כן).
להתבונן בסקרנות היישר ועמוק אל תוך הפצעים הפעורים והשותתים, לגלות מהם הלהבים שנשלפים ודוקרים, פורמים את התפרים ופותחים אותם.
להשתהות עם התגובה ולהבדיל בין רגש לפעולה (כמו שפיצית אומרת).
לאפשר לדמעות לשטוף ולהציף, שוב ושוב ושוב ושוב, ולהיות בסדר עם להסתובב אבוד לגמרי.
לבחון את הקולות מזוויות שונות ולא לקנות את הפרשנות הראשונה שהתודעה מציעה לי באופן אוטומטי, כמו ברירת מחדל בולטת ומפתה של אפליקציה תאוות בצע.
ללמוד לדייק את מידת המאמץ והמשמעת העצמית הנדרשת. לא מעט מדי אבל גם לא יותר מדי. למחול לעצמי כשאני לא מצליח.
להזדיין בסבלנות.
להעיז לקבל שהמצב הוא כפי שהוא עכשיו. זה לא אומר לחבב אותו או לא לפעול לשינוי, זה לא אומר שהוא לא ישתפר, אבל ככה הוא עכשיו ברגע הזה בו אני חי. אני כל כך פוחד לראות את זה.
לנוח ולמצוא שלווה בחוסר ודאות, מה שמאוד לא טבעי לי. אני מכור לתקווה ולפחד.
לתקשר צרכים ולהציב גבולות בעדינות ובאסרטיביות, קודם כל לעצמי.
להאזין בקשב רב לגעיות הלב ולחקור אותן בסקרנות, כמו מוזיקה רבת רבדים.
מהי הבדידות?
מה בעצם כואב ומאמלל בה? איפה היא שוכנת בגוף? מה היא מבקשת, ולמה?