מתחת לפרווה

הראמן הראשון של פיצית ושלי היה הצלחה כבירה.

הדייט התחיל בצוהריים ונגמר בלילה, ומלבד הכנת הראמן כלל גם שיחות רבות, צחוק מתגלגל, האזנה למוזיקה, התחשקויות, היצמדויות חוזרות ונשנות שלה בזמן שאני מנסה לעשות משהו מועיל ו/או חשוב והענקת נמקים בהשענת גפיים וגוף בתנוחות לא נוחות (לי). היא ייסרה אותי במתכוון במגע עדין ואיטי כשאני בוער מתשוקה עד שהרגשתי שאם היא לא תכאיב לי תיכף ומיד אתפוצץ כמו מיכל גז דחוס שהונח על גחלים לוחשות.

היה רגע שהשיחה נהייתה לא נוחה, שתינו גאינו ברגשות (״רגשות? *לי* אין רגשות״), והצעתי לשיר לה. הבאתי את הגיטרה, אחרי השיר הראשון היא שאלה אם אני רוצה שהיא תבכה. שאלתי אם היא רוצה עוד והמשכתי לשיר נוסף. זה היה פתרון טוב לתיעול והפגת המתח הרגשי שנוצר באופן לא מילולי.

היא עשתה טיזינג והפעילה מניפולציות שעבדו, יזמה משחק שבע קוביות שהביאה בו ניצחתי בהירואיות בסיבוב הראשון (שלי אי פעם) וגם אחר כך נתתי פייט הגון למרות שבסוף היא ניצחה 2:1 לאחר שהשיגה שני סטים של שלושה נצחונות רצופים תוך המצאת מילים שלא קיימות (״זג זו הקליפה של העינב״ עם פרצוף של שמינית חיוך וזיק נצחוני בעיניים כשל תלמידה חכמה מדי שתקעה למורה ומנסה ללא הצלחה להסתיר את שביעות רצונה מהמעמד וכמו כן שימוש ב״אוזה״ כשם ידוע פחח).

אחרי הקוביות ניסיתי לעבור לספה אך היא הודיעה שהולכות למיטה והביאה איתה שקית. זו היתה הפעם הראשונה בה נשכבתי עם מישהי במיטתי הסגולה. 

קשה לי לכתוב על זה, זו היתה חוויה קשה לגלות עד כמה ההתעללות והפגיעה המינית המתמשכת נוכחות בי ומשתקות אותי.

(מזל שהשקעתי שנתיים בטיפול מיני זוגי 🤦🏼‍♀️).

עם מישהי אחרת כנראה שבכלל לא הייתי מגיע למיטה. עברה כמעט חצי שנה מאז הסקס האחרון שלי. אמש היא שאלה אם יש לי קונדומים (עדיין אותה חפיסה אטומה בניילון שקניתי באוגוסט). חשבתי שהלילה יהיה הלילה.

היה מדהים ומפתיע (״את רצינית את״) לראות אותה מכאיבה, סוטרת, צובטת, שורטת, נושכת. בעונה הראשונה שלנו לפני עשור היא היתה {נשלטת}. אני האיש שנטע בה את שתילי ה{שולטת}, ומאז היא גילתה שהרבה יותר נוח ונעים לה שם.

ככל שהעניינים הסלימו והתקדמו למגע מיני מלא והיא כיוונה אותי לרדת לה המוח שלי ירה מחשבות בקצב של רובה אוטומטי. המחשבות רצו, דהרו, טסו, הלוך ושוב. כל אחת מהן חסרת משמעות ואחיזה. התודעה לא יכלה לסבול להיות נוכחת בסיטואציה. לברוח. לברוח. לברוח. לברוח. יכולתי להבחין שהמחשבות דפוקות, עקומות וארעיות מדי בשביל להיות נכונות. ניסיתי לתת להן לבוא וללכת. לא הצלחתי. ניסיתי להפסיק לנסות. לא הצלחתי. המוח לא הפסיק לירות. הבטן געשה ולחצה. הכל היה תפוס וקפוץ. הייתי ההיפך מרגוע. בקושי נשמתי.

התמלאתי גלים של בושה, של חרטה, של פחד לפגוע ושפיצית תפרש את התגובה שלי כדחייה, עלבון או ככשלון שלה.

היא דווקא היתה מדהימה, זיהתה שאני לא ממש שם, הציעה שנעצור. נשארנו מחובקות. היא שאלה אם אני מעדיף שנתרחק פיזית. עניתי שאני רוצה להישאר איתה בקושי הזה ולא לברוח (הייתי פיכח לגמרי, אפילו בלי xanax כי לא הרגשתי חרדה אחה״צ). רציתי למות, או לכל הפחות לקום ולהתלבש במהירות הבזק, להתיישב בסלון בפינה הכי רחוקה ממנה ולשתות חצי בקבוק וודקה תוך עשר דקות. 

נשארנו חבוקות, תקשרנו. היא היתה כל כך יפה, קשובה, רגישה, כנה. חשופה, אוהבת, חומלת ומקבלת. היא היתה איתי שם, עם הטראומות הצפות, עם הפצעים הנפערים, הדמעות הנובעות. היא לא ברחה ולא הסיטה את המבט.

לבסוף, אחרי 20:15, התלבשנו בהסכמה והלכנו לסלון. היא ביקשה שנשאיר את האור דולק. שמענו מוזיקה משמעותית. דיברנו. עדיין התקשיתי לנשום. הייתי גאה בנו, על כל קפיצת הדרך שעשינו בדייט השלישי הזה. התנסות היא הנתיב היחיד להתקדמות. גם אני וגם היא שדה מוקשים מזויין, ושתינו הרבה יותר בשלות, סבלניות ופתוחות משהיינו בסיבוב הראשון שלנו.

נדמה שגם החלפנו תפקידים, כמו קארמה היפראקטיבית באותו גלגול. אז היא היתה הפריג׳ידית המפוחדת והפוסט טראומתית, ואני זה שמתבלבל בצדדים של התחתונים. (הקפדתי לצחוק עליה בחזרה כשלבשה את הגוזיה הפוך. התרברבתי שאני דווקא got it right לאחר שבדקתי ליתר ביטחון אבל אז היא הזכירה לי שבכלל לא הורדתי אותם).

אני מרגיש שהמפיקה הגדולה שליהקה אותנו יחד לsequel הזה ידעה בדיוק מה היא עושה.