נראה שאני מפתח חיבה מסוימת לוודקה הפשוטע המגעילה והפושרת שאני שותה במטרה ״להחמיץ את החלב״ ולהמאיס על עצמי את השתיה.
זה כנראה נטוע בי עמוק, להתרגל לרע ואז להרגיש בו בבית.
שלשום חברה ותיקה וקוראת אקסטרנית של הבלוג שאלה אותי אחרי זמן מה שלא שוחחנו: ״אבל קצת קצת קצת יותר טוב?״
״לא״, עניתי, ״אם כבר יותר קשה בשבועות האחרונים״.
הנפרדות עלתה כמה וכמה שלבים, יותר דיכאון לצד החרדה פלוס הבדידות, חוסר היכולת להפעיל את המיניות (ותחושות נוראיות שצפות כשהצורך נהיה כל כך distracting שאני חייב לנקז אותו איכשהו), תשישות מצטברת מכל ההתמודדות. נדיר שחולפת שעה בלי שבכיתי פעם אחת לפחות, לרוב הרבה יותר.
כל זה רץ ברקע בזמן שאני גם עובד נורא קשה עם המון לקוחות וכל אחד עם השטויות שלו, מנסה לקיים שגרת אימונים, לתחזק בית, לבשל ולאכול בריא. לשיר, ללמוד אנימציה, לנסות בכל זאת להתקרב קצת לבת אדם חמודה עם קומץ שריטות משלה.
היום קמתי מדוכא לגמרי, ללא אנרגיה בכלל ועם כאב נפשי נוכח מאוד במרכז הגוף.
אני לא מצליח לראות תקווה.
רק עוד ועוד עבודה קשה ללא גמול, עונג או שמחה.
רק עוד בדידות וקושי, עוד צער ואכזבה, עוד מטלות, עוד קלקולים.
עוד ״לא משנה כמה תתאמץ, בחיים לא תגיע לאן שאתה רוצה והזמן אוזל״.
עוד ״אין לך זמן ואנרגיה אפילו לעשירית ממה שהיית רוצה״.
שוב הלו״ז מלא עד אפס מקום עד הסופ״ש הבא, וכל הקושי של חצי השנה האחרונה עמוס על גבן של מי יודע כמה שנים רעות, כואבות, מתנשפות ומזיעות ממאמץ חסר תוחלת, מתרסקות ומנסות להיבנות מחדש רק כדי להתרסק שוב.