מתחת לפרווה

קרו עוד לפחות שני דברים בעלי משמעות עם פיצית השבוע.

כשהיא באה בשלישי שאלתי אותה למה כל המפגשים שלנו הם או אצלי או בחוץ, ואם היא מבינה את המשמעות של לא להכניס אותי אליה הביתה. היא הסבירה ששורש העניין הוא באי הנחת שלה מדירתה.

היא התגברה על הסרטים והזמינה אותי, ובחמישי בבוקר עליתי על קו 34 המסתורי למעבה רמת גן. פגשתי את צמד הכלבים שלה שהתנהגו כאילו עו״סית הגיעה לביקור בית בעקבות תלונה אנונימית והשתדלו שהדו״ח שלה יהיה עסיסי במיוחד. הצלחתי בגבריותי האיתנה להסיט את החלון במרפסת שפיצית טענה שהצמח המטפס מונע את פתיחתו.

הערכתי את המחווה, במיוחד כי יכולתי לראות כמה היא משובללת ומבוהלת מנוכחותו של האורח.

האירוע המשמעותי השני היה שביקשתי שבזמנה החופשי אם לא קשה לה תמצא לי כינוי חיבה במקום ״אהוב״ שהשתמשה בו עד כה, שהרגיש לי גנרי וצבוע כמו ״יקירי״. אלו מילים מרחיקות בעיניי, כמו ״אדוני״ ו״גבירתי״ שבהקשר לא בדסמי אשתמש בהן רק מול א.נשים שאני מעוניין שיסורו מדרכי ו/או יואילו בטובם להתפגר בהקדם האפשרי.

היא בחרה ב״לוציפר״ בעקבות סדרת הטלוויזיה שאני לא מכיר ואין לי מושג אם זה טוב או לא אבל אני מניח שזה יותר מחמיא מ״גושחרא״ או ״מיצזבל״ שהצעתי כאלטרנטיבות.

נ.ב. היה עוד רגע משמעותי בדייט ביום ג׳ כששמתי את האלבום של Natalia Lafourcade ופיצית אמרה: ״אבל אתה לא מבין את המילים!״. 

שאלתי אותה: ״באמת? את לא מבינה על מה היא שרה?״. היא האזינה כמה שניות למילים בספרדית ובעיניים נוצצות ופנים סמוקות הודתה: ״כן, אני מבינה״.