במהלך הדייט אתמול בכיתי כמה פעמים. פיצית שאלה למה דווקא הערב אני יותר אמוציונלי, והשבתי שכנראה זה סימן שאני יותר רגוע ואותנטי במחיצתה כי היא רואה רק את קצה הקרחון. אני עדיין בוכה יותר פעמים משאני יכול לספור, כל יום, גם חצי שנה לאחר ההחלטה להתגרש.
בשיחות עם לקוחות, ברחוב, בג׳ים, במעבר בין חדרים בבית. עם הצפה של זכרונות, מחשבות, עם מוזיקה ולפעמים רק עם תחושות בלי הסבר או סיבה.
״זה מדהים שלא סגרת את הלב״ אמרה פיצית. ״עם כל מה שעברת, רוב האנשים היו סוגרים״.
לא יודע אם יכולתי לסגור אותו גם לו רציתי.
כמו שלא הייתי יכול לגרום לו להפסיק לפעום, אני לא יכול להפסיק להרגיש, לאהוב ולכאוב.
קראתי בספר שברגעים שהבדידות נושבת בעוצמה מקפיאה ואני מרגיש את הכמיהה, הריקנות, והצרימה הצורבת הזו… לנסות לראות בה במקום קטסטרופה או עונש הזדמנות להבחין ולגעת בעומק והרוחב האינסופיים של הלב האנושי.
כשהדמעות נקוות וזולגות, תוך כדי העוויתות בחזה, המחנק בגרון והכיווץ בשפתיים אני מסתכל למטה על הלב שלי, מלטף אותו בעדינות בעיניי רוחי ונותן לו להיות ככה כמו שהוא. עמוק, רחב, שותת ואינסופי.